בכל יום, אני קמה ומתיישבת על המיטה מעוררת עיניים.
אחר כך, אני נעמדת, מתבוננת בחדרי, בוהה בחלל ונגשת לארון.
מתלבשת, קודם מכנס אחר חולצה, גרביים, נעליים... מסדרת תיק.
אני יוצאת את חדרי במסעי לאמבטיה. שם מצחצחת אני שיניים.
יש לי מברשת כחולה. היא תמיד כחולה. אם זה משתנה אז רק בגוון.
מוזר שיש לי דפוס קבוע, כי אני לא אדם כזה.
בשלב זה אני כבר במסדרון מסדרת את השיער. או שאני מפזרת תלתלים
או אוספת, כך גם בתחושות.
אני צועדת לפינת האוכל, לובשת דבר עליון, מניחה התיק על
כתפיים. אני נכנסת למטבח, בולעת כדור עם השוקו, אוספת כריך
לחיקי ויוצאת אל דרכי. בעודי מחכה לסגירת הדלת, אני לוחצת על
כפתור המעלית, מיד פונה שוב לדלת, נועלת אותה ופוסעת קלות אל
תוך המעלית. המעלית קטנה, מצומקת, חומה ומלוכלכת, צרה ומחניקה
והמאוורר עושה רק רעש (!) ממש כמו הדירות ותכולתן (!)
יש בה, במעלית, משהו נורא נחמד. כל פעם שהיא מגיעה לקומה
הדרושה, היא קופצת. יש המפחדים מכך אבל אני חושבת שתמיד טוב
להתחיל את היום בקפיצה.
ובנימה אופטימית זו, אני תמיד מפספסת את האוטובוס.