קוראים לי "טבע" ורציתי לספר על עצמי
רוב האנשים בעולם אוהבים לגעת בי, לחוש אותי
כמעט אין אחד שלא אוהב אותי.
ימי החופשה שלהם מתבססים רוב הזמן בשילוב של חום שמש נפלא עם
ים כסוף ורגוע או שלג לבן עם אוויר צח שכששואפים אותו הוא מגיע
עד לעומק הריאות ומנקה את כל הלכלוך שמגיע לגוף.
לפעמים גם אוויר הרים צלול כיין מלווה את ניחוח הזמן הכה קצר
הזה ועוד רבים הדברים שוודאי אתם מכירים אצלי "הטבע".

אך מאד מוזר לי, שכמה שמכירים אותי, אני לא ממש מרגיש שמעריכים
את העובדה שאני קיים.
לפעמים זורקים עליי כל מיני לכלוכים שמזהמים את האזור שבו אני
חי, לפעמים יורד עליי דם (ואני לא מדבר על המקרים שקורים מחוסר
ברירה - אתם וודאי מבינים למה אני מתכוון), לפעמים יורקים
עליי.
זה ממש כמו לזרות מלח על פצעיי וזה תמיד כואב, בלי הפסקה, כי
זה אף פעם לא מפסיק.

תמיד אמרתי שלבני האדם יש "טבע" מוזר, אך בעצם לא התכוונתי
לכולם, רק חבל שהמיעוט שעדיין שומר ומגן עליי לא מצליח להגיע
לכל אדם ואדם ובגלל זה אני בוכה וכשאני בוכה יורדות לי דמעות
בלי סוף לפחות זה נותן הזדמנות לכינרת להתמלא.