כשאמרתי לאבא שלי שאני רוצה ללכת ללמוד אצל ויני, הוא צחק לי
בפרצוף. "אתה? מי אתה בכלל?". אין בזה עתיד, הוא אמר. זה הכול
קשקוש במוח, אין עוד חיים מעבר ללקושש עצים, לסחוב ארגזים
גדולים בשביל אנשים שיש להם יותר כסף ממך, להתכרבל בסחבות מול
האש בחורף ולקוות שבסוף היום אולי גם תצליח אפילו לאכול משהו.
זה מה שאבא שלי אמר. אז עזבתי.
ועכשיו אני לומד פה עם ויני. ויני אוסף תלמידים מכל העולם. הוא
קורא להם דרך החלומות שלהם. ויני הופיע אצלי בחלום ואמר לי
שאני צריך ללכת אליו. הוא היה גדול ולבוש כולו בלבן, מרחף מעלי
ממש כמו מלאך. העיניים שלו תמיד יכלו לקרוא את המחשבות שלי.
בוא אלי, הוא אמר. אני אלמד אותך.
אז באתי אליו, עכשיו אני שם. אני עדיין מקושש עצים לפעמים, אבל
ויני אומר שבקרוב - כבר לא נצטרך. אני מקווה, כי אני לא ממש
אוהב את זה. זה מזכיר לי את המשפחה שלי. וכשאני עובר בדרך לבית
הספר עם העגלה, אנשים מסתכלים עלי מוזר. הם עוברים לצד השני של
המדרכה. לפעמים הם גם מקללים.
ויני צוחק על השם שלו. הוא אומר שזה נשמע כמו שם של מאפיונר.
הוא גם אומר שזה טוב. בעיירה כמו העיירה שליד בית הספר שלנו,
זה טוב שאנשים יפחדו ממך, שיחשבו שאתה מסוכן נורא ויכול לחסל
אותם באמצע הלילה. ויני אומר שזה טוב, שכל פעם שמישהו מת
מאשימים אותנו. הוא אומר שאסור לי להיעלב כשלבושי השחורים האלו
צועקים עלי שאני רוצח. הוא אמר שבזכות זה אנחנו עדיין בחיים.
אני לא יודע - אני חושב שלויני יש שם נחמד.
ויני אומר שאנחנו בני האדם נזנחנו על ידי אלוהים, שהוא כבר לא
אוהב אותנו יותר. שהוא הפקיר אותנו לחסדים של צבועים ושקרנים
שמתיימרים לדבר בשמו, ושהוא יושב שם מאחורי המסך בשמיים וצוחק
צוחק צוחק. ויני אומר שהוא בא לעזור לנו להתקומם. הוא מנהיג
המרד.
לפעמים אני לא מבין מה ויני אומר, הוא מדבר במילים נורא גבוהות
ולמרות שהוא אומר שאני אבין כשאני אגדל, בינתיים אני סתם עושה
כן עם הראש כשהוא נואם, ואני לא משקר, אני באמת אוהב לשמוע
אותו מדבר. אני רק מקווה שאני אגדל מהר מאוד ואסיים כבר את
הלימודים, כי כואב לי הגב מקישוש העצים הזה וכבר נמאס לי לנקות
לויני את הקרניים.