נרדמתי על הספה בסלון כמו ילד שלא מצליחים לשכנע אותו ללכת
למיטה, אלא שאותי לא היה מי שיסחוב על הידיים. האוזניות המשיכו
להשמיע מוסיקה מהרדיו.
בערך בארבע ורבע התעוררתי לקולו של מגיש התוכנית, שהש"ין שלו
שרקה לי באוזן. רציתי לזרוק מעליי את האוזניות אבל העצלנות
מנעה זאת. הוא התחיל לספר על נסיעה שלו לפני מספר שנים - משהו
לצפון. סתם נסיעה. בשביל מה לספר עליה? ואז נתקע האוטובוס
וכולם ירדו והוא הכיר מישהי - נשמע קצת מצוץ כל העניין הזה.
"ושם גיליתי כמה דברים שלא הכרתי בי לפני כן".
פאתטי.
אז גם אני.
הרי אני כל-כך טרוד תמיד בלגלות על עצמי דברים חדשים. להיות
רוחני כזה. אני חושב שזה עודף רחמים עצמיים. נכון שחלק מזה
אובייקטיבי, זה לא אני שיוצר את המציאות שמסביבי - היא קיימת
ואני חלק ממנה, אבל מכאן ועד להפוך את הדברים להתרחשויות
שסובבות את העולם שלי הדרך עוד ארוכה.
אז מה בכל זאת מפריע לי?
אני לא מביים את החיים שלי כדי שמישהו יצפה בהצגה הזו בעתיד.
כשאני הולך לבד למוזיאון לראות סרט זה לא כדי לשדר משהו לקהל
וכשאני יושב בבית קפה עם עיתון זה לא כי אין לי מקום אחר לקרוא
אותו.
ועכשיו השדר הזה עם סיפור הנסיעה שלו.
חוויתי נסיעות של שלושים וארבעים שעות באוטובוסים דחוסים. הראש
מונח על החלון והמחשבות מלוות אותי מעבר לו. אלו היו השעות
המרתקות ביותר בטיול ההוא. על רקע ההרים העולים ויורדים ניסיתי
להבין לאן הלכו לאיבוד חברים שהיו לי בתיכון ובצבא ולמה לא
שרדתי אף מערכת יחסים עם אישה יותר ממספר חודשים. זו הייתה
תחושה שלא הרגשתי מעולם לפני כן. הצלחתי להיות כן וגלוי - עם
עצמי - להפשיט את כל השכבות ולהיעמד עירום בגשם השוטף שהנחתתי
על ראשי. ככל שהצלפתי יותר כך גברה הנאתי. נהניתי להבין את
הקשר ההדוק בין שני הדברים שהטרידו אותי. הרי זה ברור עד כאב.
כל הידוק קשר עם חבר היה נפרם מייד עם כל מערכת יחסים חדשה עם
אישה. כל אישה שהכרתי נמלטה מפני בן-זוג נטול חברים. מעגל
רפאים.

הנחתי את האוזניות על השולחן, כיביתי את סיפור האוטובוס
והתכרבלתי במיטה סמוך לאהבתי.