את. שפתיים. אני מנשק ברכות. נושך בהפתעה. לק קטן בשפה
העליונה. נסוג לפתע, את משתאה. מביט בך מביטה בי, חודרת, רואה.
חיוך קטן, עצוב, בקצה הפה. "אתה מטורף", את תמיד אומרת שאני
מטורף, "אני אוהבת את זה". מתקדם לאט. קרוב. יורד לכיוון
השפה התחתונה, נסוג במקצת ומעפיל מעל פני האף הצידה אל הלחי
הימנית, מחכך שפתיי בעדנה, כמעט ולא. נושק לך בנשימה על שפתיים
צופיות. עוצם עיניים, חולם עלייך עתיד. מתרפק בשבריריות, נאנק
כל כך נשבר. ואז אוחז בך בעוצמה, צועק, בשקט, כדי שרק אני
אשמע, מקרב אותך אל תוכי, אל מי שאני. לוחש לך באוזן הזויה
"אני נופל אליך, עכשיו, נפלתי, אני לא עוצר, לא נותן לעצמי".
כמה זה חזק לי, מתיש, מרים את ידי בחולשה, מלטף פנייך, צחורה,
כלא מאמין. לא היית אמורה להיות פה. הייתי אמור ללכת לבד, האם
זו היא ? האם אקח אותה עימי ? "אני רוצה לקחת אותך מכאן"
חשבתי שאהיה לבד, צבעי מתבהרים, אני מיטשטש, אני זורם מכאן,
אני יעלם, האם היא תעלם איתי ? רק המחשבה שאולי תהיה שם גורמת
לי להזות, לחלום. לבכות. אולי תאחז לי ביד כשיבוא הזמן, אולי
אקבל אפילו מבט מבין לפני...
היא בטח לא מבינה למה לי דמעות עכשיו. "את גורמת לי לאבד את
עצמי", אני מתאבד באמירה. היא מושכת במכחול על מה שכבר היה
קבוע. "את גורמת לי לחוש אמיתי". "את נותנת לי סיבה".
תישארי. "תישארי". תישארי איתי, אל תישארי כאן. אולי אני
אשאר ? האם אני חייב ללכת ? "כן"
כן, רגע, "מה אמרת ?" איך היא יודעת ?
"האם את שם ?"
לרגע חשבתי שהיא נעלמה..
"למה את לא עונה ?"
"אני לא רואה, איפה את ?"
"האם את אמיתית ?"