יום אחד עבר שנאה פינת רחוב כשלפתע נתקל באחותו הקטנה, הלא היא
אהבה.
"אחי!" קראה אהבה. "כמה שמחה אני לראותך!"
"אינני יכול לטעון כך בעצמי" הפטיר שנאה בחמיצות.
"או אחי, אני כה אוהבת אותך." אמרה אהבה.
"ואני," אמר שנאה.  "הנני שונא אותך שנאה עזה."
"אני אוהבת את השנאה שלך אחי, אתה היחיד הבאמת שונא אותי."
אמרה אהבה בחיוך.
"זהו שינוי מרענן." הוסיפה.
"אני שונא את האהבה שלך כלפי." אמר שנאה.
"מדוע אח יקר? הרי כה הרבה שונאים אותך, האם אינך רוצה אהבה?"

שאלה אחותו.
"אינני ראוי לאהבה" אמר שנאה. "אני שונא את עצמי."
עיניי אהבה מלאו דמעות רחמים על אחיה, משום שידעה כי שנאה
בסופו של דבר מכלה את עצמה, פונה על עצמה, שנאה עצמית היא דבר
נורא.
שנאה ראה בעיניה של אחותו את רחמיה, וקרא את מחשבותיה בקלות.
"אל לך לרחם עלי, אהבה." אמר. "אומנם נכון הדבר, כי שנאה עצמית
היא דבר נורא, אך אהבה עצמית גרועה ממנה פי כמה וכמה."
אהבה כה הופתעה מדברים אלה, עד אשר כמעט נחנקה על דמעותיה
ושנאה היה צריך (באי רצון) לטפוח על גבה.
"איך יכול אתה לומר זאת?" קראה אהבה כשהתאוששה.
"הרי זאת האמת לאמיתה," אמר שנאה "אהבה עצמית גורמת לפגיעה
באחרים, בעוד ששנאה עצמית הרי היא נזק רק לאדם הנושא אותה
בקרבו."
"אך אם לא נאהב את עצמנו," התנגדה אהבה, "אזי אין טעם לחיים.
אחי! מה טובים הם חיינו אם איננו מאושרים? כבר עדיף לשבת
ולמות!"
"השנאה מחזיקה אותנו על רגלינו." אמר שנאה. "ואפילו היא אינה
באמת נותנת טעם אמיתי לחיים."
"עתה אתה נשמע כמו בן דודנו הנתעב ייאוש!" קראה אהבה.
"לי ולו היו שיחות ארוכות בזמן האחרון." אמר שנאה.
אהבה הפטירה משהו לא מזוהה.
"מה אמרת אחות?" שאל שנאה בחיוך נדיר.
"הו, כלום" אמרה אהבה, ולמרות שלעיתים האהבה היא השקרנית
הטובה ביותר, בכל זאת הבין שנאה שאחותו מסתירה דבר ממנו.
"האם יכול להיות שאת, אהבה, אינך אוהבת את בן דודנו?" חיוכו של

שנאה התרחב.
"אל תהיה מגוחך," אמרה אהבה בחמת זעם נדירה אך יותר מחיוכו של

אחיה. "כמובן שאוהבת אני אותו, זה פשוט שהוא... הוא כל כך...
מרושע."
"חשבי, אחותי הטיפשה," אמר שנאה בלגלוג "מעשי ייאוש מובילים
למעשי והצהרות האהבה הגדולות ביותר, ייאוש קרוב אלייך בהרבה
ממה שאת חושבת."
"אך, אך, הוא כה משחית ומגעיל, איני יכולה אפילו לדבר עם דת
מאז
שהיא התחתנה איתו." גמגמה אהבה.  "הוא השחיתה לגמרי."
"היא הייתה מושחתת הרבה לפני שהכירה אותו." צחק שנאה.
"או, בלתי אפשרי לדבר איתך!" קראה אהבה. "האם ייאוש ישחית את
כולם? לא אתן לו להשחיתני! אני אשאר הסלע המוצק בים הייאוש,
המגדלור הבוהק בעת הסערה!"
"איחרת את המועד, אחותי." אמר שנאה, ולרגע התעוותו פניו אך
לשנייה ברחמים שלא כוונו לעצמו.
"על מה אתה מדבר?" דרשה אהבה לדעת.
"כה רבים חשים את ידו של הייאוש באהבה, עד שאף הקורא עתה את
דברי מרגיש את הלחץ המועט אצלו בבטנו, את המרירות והייאוש
העוטפים את כולנו, הושחתת מזמן אהבה, ולא ידעת זאת." אמר
שנאה.
אז הבינה האהבה שהדבר נכון, ומיהרה משם בבכי תמרורים על
תמימותה האבודה.

אך אתם קוראים, אל ייפול ליבכם, הייאוש אינו מרושע בפני עצמו,
אלא
אם ניזון הוא מעצמו, היו אתם מגרשיו, משום שלא אהבה, לא שנאה
ולא
אף דבר אחר יגרשו בשבילכם.