יום אחד גיליתי שכל החברים שלי כותבים סיפורים קצרים.
ישבנו כל החבר'ה ואני אצלי בבית וסתם הרצנו קטעים. תחרות
גרעפסים, סיפורים על נוזלי גוף, יריקות אחד על השני. אתם
יודעים איך זה. כשנגמרו לנו נושאי הפעילויות המגוונים שלנו,
התחלנו לדבר. בדרך כלל אני שונא את השיעמום הזה, אבל מנושא
לנושא הגענו לסיפורים הקצרים.
אני חייב לציין, שאני לא תמים- ידעתי על כמה מהחברים שלי
שכותבים סיפורים קצרים, אפילו ידעתי שחלק מהם כבר יידע את
ההורים שלהם (אני מפחד אפילו לדמיין מה אבא שלי יעשה לי אם הוא
יגלה שאני כותב את הסיפור הזה, ועוד שיש לי לפחות מחברת שלמה
בארון). אבל לא ידעתי שממש כולם כותבים סיפורים קצרים. זה ממש
הפתיע אותי. אפילו רוני, החנון, אמר שהוא כתב פעם משהו, אבל
הוא זרק את זה באמצע. זה לא נראה לו, הוא לא נהנה מזה וחוץ מזה
גם לא בריא.  אפילו רוני החנון כתב משהו, ורק אני לא?!
ואז הגיע הקטע שכולם עושים לי פרצופים. מה, לא ניסית אף פעם
לכתוב סיפור קצר? אפילו לא למגירה? אתה חייב לנסות; בהתחלה העט
קצת מלכלך את האצבעות, אחר כך אתה כבר מתרגל. איך תתחיל עם
בחורות בעיר בלי איזה סיפור קצר? בוא, יש לי כאן עט, ולרוני
החנון נשאר עוד נייר שורות. תכתוב משהו. משהו קצר. רק חמש
מאות-שש מאות מילים. אתה רק תהנה.
ואני? אני לא יכול לצאת כאילו נכנעתי ללחץ חברתי. אז כולם לחצו
עלי לנסות, ואני המשכתי להגיד- כן, אבל זה נורא יקר, ואי אפשר
להפסיק אחרי שמתחילים וכל שאר הירקות שאמרו לנו בבית ספר. אני
חושב שנשמעתי מאוד משכנע, כי רוני החנון עשה פרצוף של 'אמרתי
לכם' לכולם אחרי כל משפט שלי, אבל עמוק בפנים התחלתי לחשוב:
אולי אני טועה? אם כולם אומרים את זה, אולי זה נכון? מה כבר
יכול להיות, מאיזה סיפור קצר, קצרצר? סך הכל מאיזה חמשיר. לא
יותר. כולם כל כך נהנים מזה, וחוץ מזה, נולדתי כדי לחיות עד
גיל מאתיים כמו נזיר?
אבל שוב פעם, לא יכלתי להרשות לעצמי להראות כאילו נכנעתי ללחץ
שלהם. אני לא מאותם זבלים שנגררים אחרי החבר'ה. לכן, אמרתי
לעצמי, אני חייב לנסות בפעם הראשונה לבד. מהחלטה שלי. ורק
שלי.
למחרת, הלכתי עד לפיצוציה שמתחת לבלוק של רוני החנון, כדי שאף
אחד לא יכיר אותי שם, וביקשתי מהמוכר בקול הכי גברי שלי מחברת
שורות רגילה ועט. המוכר הרים גבה, אבל בסוף הוא נתן לי את
המחברת והעט, וגם עודף מחמישים. הכנסתי את המחברת והעט עמוק
עמוק לתיק שלי, וחזרתי הביתה. הבית היה ריק, כי ההורים שלי
עדיין היו בעבודה, ואמרתי לעצמי שזאת ההזדמנות שלי. נכנסתי
לחדר שלי, סגרתי את הדלת והתיישבתי לכתוב סיפור קצר. בהתחלה
בשגיאות כתיב, כי לא ידעתי איך עושים את זה, אבל מהר מאוד
התרגלתי. ואז, אחרי העמוד השלישי או הרביעי, פתאום אני שמעתי
את דלת הכניסה נפתחת. בלי לחשוב פעמיים זרקתי את המחברת מתחת
למיטה, ואת העט דחפתי לתיק (כאילו זה עט לקישקוש על שולחנות
וכאלה) והדלקתי סיגריה.
אבא שלי נכנס לחדר ושאל אותי מה אני עושה, בטון ובווליום שלא
משתמעים לשני פנים. שמתי על עצמי את הפרצוף ילד טוב ירושלים
שלי, ואמרתי לו ששום דבר מיוחד, אני רק מעשן את הכאמל שהוא
הביא לי מחו"ל שבוע שעבר. הוא העיף מבט חושד בתוך החדר שלי,
ואמר לי שאם הוא יתפוס אצלי איזה סיפור קצר, או אפילו רק שירה,
הוא יזיין אותי וינשל אותי מהירושה, והלך לחדר כתיבה שלו.