היא רצה לשירותים ורכנה מעל האסלה, התחילה להקיא, שוב פעם. הוא
הגיע מיד אחריה והחזיק לה את השיער. שניהם היו עם עיניים
אדומות מבכי. הוא ניסה להרגיע אותה.
פתאום היא קמה, הלכה לכיוון הכיור ושטפה את הפנים. חזרה לסלון,
התיישבה על הספה והדליקה סיגריה. הוא בא מיד אחריה, הסתכל
עליה. דקה אחרי זה הוא גם ישב על הספה לידה ועישן סיגריה.
מהמרפסת שלהם יכלו לראות את הים. הסיבה הראשונה שבגללה שכרו את
הדירה.
תמי ויואב הראל. לא, לא זוג נשוי.

תל אביב. שבועיים לפני.
היא רצה למטבח ופתחה את המקרר. "תקנה שני חלב ושוקולד!", צרחה
לו לתוך השפופרת. הוא בתמורה צעק שתנמיך כבר את המוזיקה, יש
להם גם שכנים, למרות שהיא נוטה לשכוח את זה. כשהוא חזר הביתה
אחרי זה, הוא מצא אותה בוכה. יושבת על הרצפה במרפסת ובוכה.
המאפרה לידה הייתה מלאה.
הוא נכנס ללחץ. לא היה לו מושג מה קרה, והוא פחד לשאול. "זה
בגללו?", היא לא ענתה. "מילה אחת שלך ואני הורג אותו!". היא
הסתכלה עליו, ואמרה שאין צורך להרוג. מערכת בתי הסוהר לא נחמדה
במיוחד בימים אלו. תמי אמרה שהוא נפרד ממנה "ועוד בטלפון!",
ובדיוק כשהיא חשבה שזה נהיה רציני, שהוא יהיה האחד. הוא הרגיע
אותה, ניסה לעודד וזרק כל מיני קלישאות נדושות לאוויר הדירה.
"שטויות" היא המשיכה לבכות, "אני בסדר". בלי מילים שניהם קמו,
והלכו לראות סרט במגדל האופרה.
המחזור שלה מאחר כבר שבוע וחצי. אבל הוא אף פעם לא סדיר אז אין
תירוץ להיכנס ללחץ. שבוע וחצי אחרי תמי התייצבה אצל הרופא שלה
עם יואב. הריון. היא בהריון מהמניאק.
הפלה אפשר לעשות עד סוף השלישון הראשון. היא בהריון בערך חודש.
"פאק מי! מה אני עושה?", תסכול. להתקשר למניאק זו אופציה מוטלת
בספק. הם לא יחזרו בשביל תינוק, והיא לא רוצה את הכסף שלו
בשביל לעשות הפלה. אחרי הפגישה עם הרופא תמי ויואב הלכו לשבת
בבית קפה, דיברו קצת, בעיקר שתקו. אחרי זה הלכו לדירה. בסיגריה
הרביעית של יואב, שישית של תמי היא החליטה.
"לא אכפת לי מכלום. אני עושה הפלה".
יואב לא אמר כלום. זו הבחירה שלה, והוא אף פעם לא היה מהאלה
שהתנגדו להפלות.
שבוע אחרי התחילו ההקאות. כל הזמן הקאות. "למה קוראים לזה
מורנינג סיקנס אם זה כל היום?".
ואז התחיל הבכי. תמי הבינה שגדל בתוכה יצור קטן. עוברי,
תינוקי. ההפלה נדחתה יותר ויותר.

הם כל הזמן רבים עכשיו. יואב אומר שהיא חייבת לעשות את זה,
ומהר, כי אח"כ אי אפשר להתחרט. השלישון הראשון עוד מעט נגמר.
משם אין דרך חזרה. תמי לא יודעת. בוכה כל הזמן. יואב צועק, הם
רבים, ואז יש שתיקה. הוא מנסה לשכנע אותה שהיא לא רוצה את
התינוק הזה, "זיכרון מהמניאק".
היום היה הריב האחרון. תמי החליטה סופית שהיא עושה הפלה.
"עובר, לא עובר, אני לא יכולה לגדל את הילד הזה". היא בכתה
שעות, וכאב לה. יואב הציע לה סימפטיה וקבע לה תור במרפאה.
מחרתיים בבוקר זה יגמר.
תמי שכבה במיטה כל היום ובכתה. יואב חזר מהאוניברסיטה והתיישב
על הספה, בהה בטלוויזיה סגורה. בשמונה הוא קם להכין אוכל.
"תקומי כבר מהמיטה, את חייבת לאכול משהו". הם ישבו בסלון
כשפתאום היא רצה לשירותים. להקיא. שוב פעם. כמה דקות אחרי אפשר
היה למצוא אותם יושבים ומעשנים על הרצפה במרפסת, בגללה שכרו את
הדירה. אפשר לראות משם את הים.