היתה לי סבתא אחת יחידה,
השפה הפרידה בינינו,
היא לא דברה עברית
ואני את שפתה לא דברתי.
זכורה היא לי שוכבת במיטתה
או טובעת בכורסת הנדנדה.

שנים רבות שכבה בחוליה,
לא ראיתיה מציבה רגלים כחושות
על רצפה.
לא ראיתיה פוסעת
אפילו לא להטלת מימיה.

משמר כבד סכך עליה מפני מחלתה, מפני העולם.
בביקורי השבת בביתה היתה חוזרת ושואלת
בקולה המרוסק ובשפתה: מה שלומך ילדי.
בקולי הילדותי ובשפתי השבתי: טוב.
יותר לא יספנו, סבתא שלי ואני.

סבתא היתה דמות הזיקנה,
לא אם אבי, ולא אמי זקנתי,
לא צעירה שהזקינה ולא אשה שבלתה.
סבתא היתה מאובן שנפלט
משכבה אנושית קדומה.

סבתא היתה דמות הכאב,
נושאת עמה סבל מימי בראשית.
בחלוקה המרופט,
במטפחת דהויה העוטפת את ראשה.
מעולם לא נחשף שער ראשה
לאורו הדליל של החדר.
הוא הלבין לאטו באפלת המטפחת.

מן התקרה הגבוהה השתלשל חוט עתיק,
בקצה החוט, נצנץ יום ולילה אור קלוש ואבוד,
אורה של נורת פנס זעירה.
אויר דחוס עמד בחדרה של סבתא שלי,
תריסים כבדים, מוגפים,
סגרו עליו מסביב.
ריחות החדר היו כלואים עמה,
ריחות מחלה, ריחות הפרוזדור לעולם האמת.
ההבחינה בהם
הזכרה ריחות של ים
הזכרה טיפות של גשם

במשך ימים רבים מספור
היתה נטועה במירקם משפחתה,
נצרבת אל גלופת תמונתם.
במשך לילות רבים מנשוא
הילכה על סיפם של חייה,
נוגעת בחידלונה.
יום אחד מתה סבתא שלי היחידה.
מותה היה כה טבעי, כה מוזר.

בחדרה של סבתא נותרה כורסת הנדנדה,
נותר גם מזנון. בחלונו היו תצלומי משפחה,
גונם היה חום צהבהב, גוני ראשית המאה.
גם שם, לפני היותה סבתא שלי,
הכרתי בה את זקנתה.

בדמיוני נעה סבתא בתנועת מטוטלת,
רואה קירות עולים ויורדים,
צופה בראשי וברגלי חליפות.
אחרי מותה
הייתי מתנדנד בכורסה שהתייתמה.
בלעדיה הצטמקה הכורסה, אבד קסמה
עם מותה של סבתא
יצאה נשמת הכורסה באנחה.

כשמסרו את ביתה לזרים
אצתי להציל את התמונות ואת הכורסא.
מכונית הזבל הקדימתני,
דבר לא נותר לי לאחר שנסתלקה.

סבתא שלי לא דברה עברית,
ואני את שפתה לא דברתי .
סבתא לא דברה אל ילדותי,
ואני לא דברתי אל זקנתה,
לא דברתי אל כאבה,
לא דברתי אל עליבותה.
סבתא שלי אבדה לי ביום שהכרתיה.