מאז ומתמיד רציתי כלב. כשהייתי קטנה הייתי יושבת שעות עם הכלבה
של השכנים ומדברת איתה, למרות שהייתי רק בת 10 היו לנו שיחות
ממש טובות. אני בטוחה שהיא הבינה אותי, חוץ מזה, היא הייתה
מקשיבה נהדרת. אמא שלי אלרגית לכלבים, (או לפחות ככה היא אומרת
שהיא) ומעולם לא הסכימה לי להביא אחד הביתה.

ירון ואני היינו ביחד שנה וחצי. הכרנו בתיכון, בתחילת י"ב
התחלנו לצאת ומשם זה התפתח לסיפור אהבה מוצלח. רוב הזמן בילינו
אצלי בדירה (ככה זה בקיבוץ, גיל 18, מקבלים דירה), אפשר לומר
שהוא גר אצלי אפילו.
כשסיימנו ללמוד הוא קנה לי כלב. הוא ידע כמה שאני אוהבת כלבים
ואמר שזה יהיה כמו ילד בשבילנו, שנגדל ביחד. זה היה לברדור כל
כך מתוק! קראתי לו 'סאנשיין' (הוא הזכיר לי את ג'סטין מ'הכי
גאים שיש'). גידלנו אותו באמת כמו תינוק שלנו, היינו מאושרים
יותר מאי פעם. קיץ, חופש, ים, ירון, סאנשיין, מה צריך יותר
מזה?
אבל גן העדן הזה לא נמשך הרבה זמן, אחרי חודש בערך ירון ואני
התגייסנו. הוא קרבי, אני קרבית, חוזרים פעם בשבועיים הביתה,
בינתיים חברה שלי טיפלה בסאנשיין. הכל השתנה.
לראות אחד את השני פעם בשבועיים היה די קשה (למרות שהסקס היה
הרבה יותר טוב), אבל גם על זה התגברנו. אחרי חודשיים גם חברה
שלי התגייסה ולא היה מי שיטפל בסאנשיין. אימא של ירון התנדבה
לעזור ולקחה אותו אליהם.
עבר חודש בערך, ירון לקח כמה גימלים מהצבא ואני החלטתי להפתיע
אותו ולקחתי גם אני. הגעתי אליו הביתה והופתעתי לגלות שסאנשיין
לא שם. ירון מסר אותו! הוא אפילו לא התייעץ איתי!! הוא אמר לי
שלאימא שלו קשה, ואנחנו גם ככה לא מטפלים בו ובקושי רואים אותו
ו"יותר טוב כלום מכמעט".
כזה אגואיסט!

אז זרקתי אותו.

מוקדש לכל אלה שאף פעם לא מסתפקים במה שיש, ובמיוחד לך, שהרסת
דבר טוב כי הוא היה "כמעט".