לא הייתי שם מעולם.
לא הייתי ולא אהיה.
אבל את.
את שהיית. היית וראית את השכול.
את שרקדת מול עיניים לוטשות את ריקודך המהפנט ונחתת שם אל מול
כל לזרועותיו הפרוסות של אהובתך.
את , שקצרת בחיבה את תשואות האהבה ומחיאות הכפיים שצלצלו
במורדיי הרחובות.
את , שצעדת עם רינה בעינייך אל מול מזרקת מים רעננה, מצפה לעוד
יום נהדר בחייך.
את, שתשומת ליבך נסובה לאחור , רק כדאי לחזות באהובך צולל מטה,
דמו ניגר מראשו ומבטו מזוגג.
את , שלא שמעת שום כדור נורה , שום חבטה נחבטת, שום קריאת זעקה
או בכי לרחמים.
את, שחשת כה מהר לנסות ולהציל את אהובך ממוות.
את, שניחמת את אימו הבוכיה ואביו השותק ולך אין כל כתף מוצעת
לשפוך יגונך.
את, שגדלת והינה את ניצבת- שבורה לרסיסים וקשת יום ופנים.
את, ניסית להמשיך הלאה , להתחתן , להביא לעולם הנורא הזה את
ברכתם של ילדים.
את, שניצבת כאן מולי , אקדח מכוון לרכתך. שום דמעה לא נוצצת ,
שום רגש לא נראה לעין. שקטה .
את, שלא דאגת שאלך. שלא היה לך אכפת.
את, כשליטפת בחוזקה את ההדק אמרת : לשוא היו חיו , לא אאחוז בם
יותר. עדיף לי מותי מעל כל דבר אחר".
את, שכל כולך התרסק לאבדון מול עיניי , וראיתי אותך -כולי
קופאת ועומדת.
את, הפכת את חיי לשבר של רסיס, קטן ואומלל שכואב כל דקה ודקה
מחייו- כאב של אדם אחר. כאב של אישה שהייתה כה מאושרת