בזמן האחרון אני כל הזמן מתבדה.
מכירים את התמונות האלו שאנשים יוצאים בהן עם עיניים אדומות?
הגותית שבי תמיד קיוותה, שאולי, לשבריר שנייה, הפלאש חושף את
החברים הכי טובים של לואי ולסטט במלוא הדרם. אני, כמובן, יודעת
שזה לא מציאותי ושאין ערפדים באמת, אם כי די בעצם קיומו של ע"מ
לטלטל את השקפת עולמי בנושא זה (ובכלל, אם להיות כנה עם
עצמי).
בשבוע שעבר דפקתי כמה תמונות במסיבה בדיפר, שיהיה למזכרת,
ושלשום הן יצאו מהפיתוח. באחת התמונות קלטתי, ממש בזווית העין,
בחור נאה למראה יושב לבד על הבר עם כוס הייניקן. הוא לבש ז'קט
עור שחור ומכנסיים כאלה של הומואים, כמו שבוטן אומר. היה לו
קעקוע של דיאבלו על הצוואר, לא פחות ולא יותר, ועיניים אדומות
במיוחד.
כשחפי באה אליי אח"כ שאלתי אותה מי זה. חפי תמיד מכירה את כולם
במסיבות האלו, אז ידעתי שאפשר לסמוך עליה בעניין הזה. אבל
אפילו חפי לא זיהתה את אדום העיניים, והמיסתורין גבר.
עצרתי בדיפר בדרך חזרה מהעבודה ושאלתי את הברמנית אם היא
יודעת. היא ענתה, שאין לה מושג, אם כי הוא די קבוע אצלה
לאחרונה ושכדאי לי להגיע בסביבות 23:00, לדעתה. היא קרצה לי
וחזרה להתכונן לפתיחה. חשבתי שהיא סתם מנסה לעשות עליי כמה
ג'ובות, אבל באתי בכ"ז. לבשתי שחור, כמובן.
למרבה הפלא, הוא היה שם. לבד. ישב על כוס הייניקן. לבש ז'קט
עור שחור ומכנסיים כאלה של הומואים, כמו שבוטן אומר. עשיתי לו
קצת עיניים, למרות שאני לא כ"כ יודעת איך. שיחת חולין קצרצרה,
ע"מ לוודא שאין המדובר באנס סדרתי (להבדיל מערפד- רוצח אכזר
בדם קר), וכעבור זמן לא רב היינו כבר בדירה שלו ברחוב
אוליפאנט.
דירה מדליקה. קירות צבועים בשחור ומלא דיסקים של בלאק סאבאת'
(כמה מפתיע) אול-אובר. אני תמיד מסתכלת קודם כל על הדיסקים של
הבן-אדם, ורק אח"כ על כל היתר. זה אומר הכי הרבה על האופי שלו,
בעיני.
"אז מה, את בעניין?" הוא שאל אותי.
"בטח", עניתי בנונשלנטיות אופיינית, "אני נראית לך כמו אחת
שמשחקת משחקים?"
"לא יודע", משך בכתפיו. "לא מכיר אותך. המכנסיים שלי יכולות
להטעות לפעמים, את יודעת".
"אני יודעת", הנהנתי. "אבל הז'קט שלך עושה את העבודה יופי".
"אני שמח לשמוע", הוא חייך, ואני מוכנה להישבע שקלטתי שם שני
ניבים! בראשי החל להתנגן לו שירה של שרה מקלחלן, Building A
Mystery.
"אז מה, אתה עושה את זה כל לילה?" שאלתי. איפה טייפ המנהלים
שלי כשבאמת צריך אותו?
"לא ממש כל לילה. בזמן האחרון קצת יותר מפעם, בעיקר מאז שהחברה
שלי נפרדה ממני ועברתי לגור כאן לבד."
אבוי. ערפד שבור לב. משהו בו התחיל להזכיר לי את איאן, בטון
הדיבור ובהתנהלות בכלל.
"מה הסיפור שלך?" הוא שאל לפתע.
"זה באמת מעניין אותך לשמוע?" יהודייה טובה.
"רק אם את רוצה לספר".
"לא ממש".
"טוב. את רוצה לשתות משהו?"
"כן", עניתי ונישקתי את שפתיו. הוא לא נשאר חייב ונישק אותי
בחזרה. נשכתי קלות את לשונו, והוא, כצפוי, לא ממש התרגש.
הנשיקה הפכה יותר ויותר פתלתלה. יודע לנשק טוב, הג'ון דו הזה.
אני אפילו לא יודעת איך קוראים לו. מאוד תל-אביבי, מאוד "קשור
לסצנה". בעצם מה קשור לסצנה? הוא בכלל שומע בלאק סאבאת'.
הוא נישק את צווארי בעדינות יתרה, ואני כבר הפכתי חסרת סבלנות.
עוד מעט הוא גם ירצה שאני אוריד את החולצה. בהזדמנות הראשונה
שנקרתה בדרכי הסתערתי על צווארו ונתתי ביס בדיאבלו. כנראה שלא
יצא מוצלח, כי הוא נראה היה מאוד כעוס. יצאו לו רק כמה טיפות
שהספיקו, כך נראה היה, לזעזע אותו לחלוטין.
"תגידי לי, את משוגעת לגמרי?" הוא צווח.
"מה הסיפור? כולה ביס קטן..."
"תעופי מכאן עכשיו!!!"
עמדתי שם, במרכז הסלון שלו, והבטתי בו כלא מאמינה. הוא באמת
רצה זיון? איזה משעמם.
"עכשיו אמרתי!!!"
"טוב, תירגע...אני הולכת". לקחתי את התיק ויצאתי. דרך ארוכה
מאוליפאנט עד הדירה שלי. לעזאזל.
"זה הכל בראש שלך, מטורפת", שמעון היה אומר לי.
האמנם?