היא נכנסת לחדר ואף אחד לא עונה לה.
זה כאילו שהיא בכלל לא שם.
והיא עוברת, ונכנסת ומתיישבת - ומחכה. עוברת עוד שעה, ועוד
שעה
וכל מה שהיא רואה זה מבוגר יוצא, מבוגר נכנס, ומבוגר יוצא,
ומבוגר נכנס.
והיא מחכה עוד שעה ועוד שעה עד כבר נמאס לה.
באמצע השיעור היא לוקחת את התיק ובורחת. וכל הכיתה צוחקת כאילו
שהיו לה זנב וקרניים, ולמה? כי היא לא היתה שם מההתחלה.
ובהתחלה היא רצתה- באמת! היא הסתכלה עליהם ובעיניים דומעות
תמיד שאלה- למה לא אני?
ואפילו רצתה פעם לדבר מול כולם אבל אז הבינה שזה יעשה רק רע.
ועם הזמן היא התגברה, ועוד שעה ועוד שעה עברה, אבל היא כבר לא
היתה שם.
ניא כל יום ישבה בגינה, מצאה לעצמה חברים חדשים, מנגינה חדשה,
ולא שמה זין על כל העולם, כי עכשיו הוא היה שלה.
ויום אחד המבוגרים התערבו והמצב נהיה עוד יותר נורא, כי עכשיו
מרוב שהיו לה חברים עכשיו היא אבדה את אמא שלה, והיא עלתה על
הגג ועצמה את העיניים- ונגמרה.
ועכשיו הם שמים לב, שהיא לא באה לכיתה.