היו לה עיניים של חורף. כשהיא הסתכלה עליך, לא יכולת שלא
להתאהב.
נפגשתם ביום הראשון של החורף, כשפתאום הוא הגיע, עם הגשם והקור
והעננים. היא ישבה על המדרגות בכניסה לבי"ס ובכלל לא שמת לב
אליה. אבל אז היא הסתובבה ולא יכולת שלא לעצור. העיניים האלה,
אפורות כמו העננים שמעל, עצרו את נשימתך. היא נראתה כמו ציור,
בכלל לא אנושית.
ופתאום הכל השתנה, להכל הייתה משמעות ויחד עם זה, לשום דבר לא
היה ערך, חוץ מלמבט שלה. אבל היא לא אמרה מילה, ואתה - טיפש
וחסר ביטחון, לא יכולת לגשת אליה. וככה זה התחיל.
הם אומרים שאין אהבה ממבטח ראשון, שזה לא קיים. אבל בשבילך זה
היה קיים. היא לא יצאה לך מהראש, היא והעיניים האלה. אבל כלום
לא קרה, כי זה אתה וזאת היא. היא נראתה כאילו היא מרחפת, לא
מחוברת בכלל למציאות, לא שמה לב לחיים שרוחשים סביבה, נעים
במערבולת יחד עם הרוח.
וכל החורף זה היה ככה. אתה מאוהב ולא עושה כלום. רק מסתכל
ומסתכל ומסתכל. ורואה אותה כל יום, כי בכל זאת אתם לומדים
ביחד. וכל פעם שהיא הסתכלה עליך, עם העיניים האלה, לא הצלחת
לחשוב, לא הצלחת לזוז.
יכולת לעמוד בגשם, בקור ולהסתכל עליה. והיא הייתה כל כך שייכת,
לעננים האלה, לעצבות, כל הזמן עצובה. ואתה רצית לחבק אותה
ולעטוף אותה, לשמח אותה.
אבל כמו שהחורף עובר, והעננים והקור נעלמים, כך גם היא. נעלמה,
נמוגה. אולי אף פעם לא הייתה שם. כי העיניים האלה השתלבו טוב
עם השמים הקודרים, אך בשמים כחולים לא היה להם מקום. והיא
עזבה, את הבי"ס, את העיר ואת הלב שלך. אולי היא אף פעם גם לא
הייתה קיימת.
אבל אני כאן, ואני מסתכלת, מסתכלת עליך כמו שהסתכלת עליה,
מקווה שאולי תשים לב. כי אם היא החורף, אולי תתן לי להיות
האביב?