בהתחלה, כשהקור מזדחל פנימה, אתה לא מרגיש אותו. הוא חודר לאט
לאט, מתחיל מבחוץ, מהשכבות החיצוניות וממשיך פנימה, עובר שכבות
עור ושומן ומגיע עד העצם. לאט לאט הוא זוחל, מקיף את הלב שלך,
חודר למוח. והקור הזה, הוא לא רק קור שבא מבחוץ, הוא קור שבא
מבפנים. הם משלבים כוחות ויחד הם מנסרים בך. יחד הם מקפיאים כל
זכר לחיים בגוף שלך והופכים אותך לניצב קרח גדול. נכון, אתה
עדיין הולך, ועדיין נושם ועדיין מחייך וחושב. אבל זה קשה,
המחשבות איטיות, הכל איטי.
והלב כבר לא משהו, והרגשות כבר לא קיימים. הכל כמו מעבר למסך
מטושטש.אתה יודע לאן אתה הולך, אתה לא יודע למה. אתה יודע שאתה
עושה, אתה לא יודע מה. אתה יודע שיש מטרה לחיים, אבל אתה פתאום
כבר לא זוכר מהי.
וכל מה שאתה רוצה לעשות זה למצוא מקור אור, מקום להתחמם בו.
מישהו למצוא בו מפלט, להתחמם לאורו. להפשיר את הקור הנוראי הזה
שמנסר בך מבפנים ולא מרחם מבחוץ.
וזה קורה כל פעם מחדש, כל פעם שהיא עוזבת אותך. כל פעם אתה
קופא, מחפש איך להפשיר. כל יום שעובר, כשהיא לא  כאן, הלב שלך
קופא עוד קצת. כל יום, אתה רק מתגעגע יותר, לא זוכר כבר למה כי
אתה קפוא, לא מרגיש שום דבר. רק זוכר שאהבת, רק זוכר שאתה
עדיין רוצה. ולא יכול, כי אתה איטי, הקרח, הכפור מאטים אותך,
הופכים אותך לחסר אונים. וזה קורה כל פעם מחדש, וכל פעם אתה
מוצא את החום, מוצא אש חדשה שניצתת בך ומחזירה אותך לחיים. אבל
אתה יודע שבסוף הדרך מצפה לך עוד שברון לב, עוד רוחות קרות,
עוד קרח.
ונמאס, כבר נמאס לך מכל זה, כי אתה עייף. וכל אחת שהולכת,
לוקחת איתה חלק מליבך, חלק מגופך, שלא חוזר לחיים. ואתה מפחד
שעם השנים שעוברות, סופות הקרח האלו רק יגברו ובסוף לא יישאר
ממך דבר, רק זיכרון של אדם שפעם אהב, שלא היה צריך את חומם של
אנשים אחרים, אלא רק את עצמו.
אבל הקור מטשטש גם את הפחד, ואתה שוכח, כל פעם מחדש.