עליתי במדרגות הצרות שמובילות לדירת החדר וחצי שלי מסתכל על
הסדקים הרבים שבהן ועל הלכלוך שהיה עליהן, הרחתי באוויר את
הניחוח הדק של אוכל מתבשל ונזכרתי במרק עוף מלפני שבוע שמחכה
לי במקרר.
הגעתי לדירה שלי והסתכלתי על הדלת עם הציפוי עץ המתקלף וסובבתי
את המפתח, חריקה מוכרת נשמעה ונכנסתי פנימה לתוך הבלגן שלי,
הרמתי כמה חולצות ומכנסיים מהרצפה וזורק אותם על המיטה מגדיל
את הערמה שעליה, רציתי לחמם מרק במיקרו אבל גיליתי שניתקו לי
את החשמל אז לקחתי את הצלחת עם המרק הקר והתיישבתי מול
הטלוויזיה מסתכל במסך השחור ואכלתי את המרק הקר.
שסיימתי לאכול שמתי את הצלחת על הרצפה מזכיר לעצמי שאני אצטרך
להרים אותה אחרי זה לכיור ויודע שזה לא יקרה.
נזכרתי שזה הדבר שתמיד פחדתי ממנו שתמיד אמרתי שלא יקרה לי
ושכל חברי צחקו עלי ואמרו שאני לא אדאג כי גם הם אמרו את זה,
לא האמנתי להם ורק צחקתי איתם כדי לא לריב אבל הנה הם צדקו אני
בדיוק כמוהם ואני חשבתי שאני מיוחד,שונה שאני לא אגמור כמו כל
האחרים בדירת חדר וחצי מבולגנת ומסריחה ולא העשה שם דבר עם
החיים שלי ורק אמשיך להתלונן כמה החיים בזבל.
אז אלה החיים שלי עכשיו עבודה עלובה שאני לא סובל דירה מבולגנת
שאני גם לא סובל אין לי חברים אין לי חיים, בימי שישי אני יוצא
לברים מגעילים ומשתכר מנסה לשכוח את הכל לכמה שעות טובות.
כשאני מסתכל אחורה אני יכול למצוא בדיוק את הנקודה שהכל התחיל
בה את אותו יום מקולל שבו
הפכתי מבן אדם שאכפת לו שיש לו מטרות לעוד אחד מאלפי שאנשים
בעולם שכבר לא משנה להם כלום וחיים רק בגלל שאין להם אומץ
להתאבד.
כל כך כעסתי על עצמי הרי היו לי כל כך הרבה ציפיות רציתי לשנות
משהו רציתי לעשות משהו גדול משהו שיזכרו אני זוכר את כל אלה
שאמרו שהניצוץ שיש לי בעיניים לא יחזיק הרבה זמן ושאני אראה הר
מאוד כמה קשה להיות מיוחד בעולם שבו אף אחד כבר לא מחפש שינוים
וכולם התנוונו והפכו לרובוטים ושלא חיפשו יחוד.
כמה הם צדקו אני כמעט יכול לדמיין את החיוך הלגלגני שלהם אם
יראו לאן הגעתי היום אבל הם לא כי אני מזמן ניתקתי קשר עם כל
אדם אחר מלבדי שנאתי להיות לבד ולא יכולתי אחרת, נפגעתי יותר
מידי מאנשים שאני כבר לא יכל לסמוך עליהם לא יכול להיות חלק
מהם אבל אני כן, חלק מאותו רוב מוחלט  של אנשים שכבר לא אכפת
להם מכלום חוץ מעצמם שלא מסוגלים לחשוב מעבר לאיך לעבור את
היום הבא את השבוע הבא, אנשים שלא חושבים הלאה שלא מסתכלים על
העולם בתהייה ולא מנסים יותר.
אני שאמרתי שאני אהיה שונה שאני לא אהפוך להיות מה שכל חברי
הפכו בזה אחר זה אני שצעקתי שניסיתי להרעיד את העולם שכל כך
התנגדתי לכל הכלום הזה והריק שבחיים שלנו הפכתי לאחד מהם, כל
כך הרבה משפטים יפים ידעתי להגיד כל כך הרבה סיסמאות, אבל
עכשיו כבר אין לי מילים עכשיו אני כבר לא מנסה למצוא פתרונות
ולא מסתכל על העולם חושב על איך לי יהיה טוב, כל כך רציתי
להיות אחר אבל כנראה שזה כבר בלתי אפשרי כי אין בשביל מה, אין
בשביל מי.