היא אומרת שזה מוסיף לה לברק שבעיניים, התפוחים האלה.
תפוחים ירוקים גדולים לעיניים ירוקות רעבות.

קניתי לה בשוק את התפוחים הכי גדולים והכי יפים שיש, וכמובן
הכי ירוקים שרק אפשר. בנצי לא הבין למה אני צריך עשרה
קילוגרמים שלמים של תפוחים. הוא אמר שייקח לי לפחות חצי שנה
לסיים אותם, אבל עד שאני אגיע לאחרון שבהם, אצטרך חכה, לדוג את
התולעים. אמרתי לו שזה גם בשבילה, בגלל העיניים, אז הוא שתק.
גם בנצי הכיר אותה ואת העיניים שלה, ופתאום אחרי ההסבר הקצר
שלי, עשרה קילוגרם נראה לו הגיוני ואולי קצת מעט.

עד שבאה במפתן דלתי, כבר הספקתי לשטוף את התפוחים, ולשים אותם
בגאווה בסלסלת הנצרים החדשה, שהייתה מונחת על שולחן האוכל. זו
שקנתה לי בחג האחרון, כמו רמז דק לילד מתרגש בחידון מצולם
בטלויזיה.

תמיד כשהיא נכנסת עיניה תרות את הבית, בוחנות מה השתנה, לא
מפספסת דבר. נכנסה, הסתכלה עליי, בלי להתקרב, נעצרה מרחק שני
מטרים ממני, והחלה מתפשטת. בעיניה הבנתי שגם אני צריך לאייד את
בגדיי מעליי. פתחתי כפתור ועוד אחד, כל הזמן מביט בה, מביט אל
תוכה, רואה איך אל הצעיף שלה שעטף את הרצפה מתווספת חולצה
שחורה, חזיה לבנה, מיהרתי להפשיל כל דבר מעליי, ונעמדתי עירום
מולה, מצוידת בעיניים גדולות ותו לא.

עשיתי צעד פחדני לעברה, פצחה פיה ואמרה: "שנאכל תפוח ?" ....