אקריליק מרוח ברישול על שאריות מהות.
סגול ועין מדומה שחורה. צעקה מרוחה...
רק אני יודעת איך להפוך את זה לבעל משמעות.
I'm not an addict
גלגל"צ וערימות של דלתות, גופיה לבנה ומוכתמת
זהות אבודה.
הצלילים מתערבבים לי באצבעות קפואות...
זה לא נשלט.
זה לא באמת דמעות.
נמחקת, נמרחת עם הטיפות הסגולות של העצב
ביום שרבי. מקופלת בכסא בצבע התקווה,
בצבע השמיים והים והבדידות.
כבר לא רוצה אותך פה להציל אותי
כבר לא צריכה את הלב שלי נשבר.
עכשיו אני אני, זאת שנמרחת בין ההאשמות
של הפנים היפות של הלילה.
של הירח שמחייך אלי כי אין לו צורה אחרת לנחם
ילדה אבודה, לא נותר לו לאן להובילני.
שניות בספירה לאחור למחר, לאתמול איכשהו
אין כל משמעות מלבד לורידים שפועמים פנימה, צועקים החוצה.
Me...
ורק אני.
מלוכלכת...
שקופה.


1.3.03