כבר מזמן הרגשתי שדי נמאס לי. החורף ההוא היה קשה במיוחד ולא
ידעתי אם נצליח להסתדר עד סופו. מדי פעם הייתי מתעוררת בלילה
ומתיישבת במיטה בתחושה ברורה שקרה משהו נורא. הייתי הולכת
יחפה, רגליי כמעט קופאות בגלל הריצפה הקרה. החדר שלו היה צמוד
לשלנו, ותמיד השארנו את הדלת פתוחה. הייתי נכנסת פנימה רק כדי
להביט בו, לוודא שהוא עדיין נושם. מצמידה אוזן לחזה הקטן שלו
כדי להרגיש איך הוא עולה ויורד עם נשימותיו החלשות. לפעמים גם
הייתי נוגעת בו קצת, מציקה לו כדי שיתעורר ויבכה. זה לא נתן לי
הרבה, ובוודאי שלא היה בריא בשבילו, אבל התחושה שהוא נרגע
בזרועותיי ונרדם שוב הייתה נותנת לי הרגשה שלא הייתה רחוקה
מזאת שהייתה לי ביום בו נולד. כל כך אהבתי כשהביט בי בעיניו
החומות הבהירות, עורו הרך והריח הזה של תינוק הזכירו לי מחדש
למה התאמצתי כל כך. למה המשכתי למרות שכל כך קשה. זה שישן איתי
במיטה אף פעם לא התעורר, אבל זה טוב, כי אותו אני אוהבת פחות.
אחרי הביקורים הליליים הייתי מתיישבת במטבח, מכינה כוס תה
ונותנת לדמעות לזרום. איכשהו הריח של התה ביחד עם הלילה תמיד
עושים לי לבכות. לא משהו שאני יכולה להמנע ממנו. אני יודעת
שחלק מהדמעות נופלות לכוס, כי יש בה מליחות דלה כשאני שותה
אחרי שאני נרגעת.

אבל הזמן הזה עבר. לא חשבתי שזה יקרה, אבל בוקר אחד השמש זרחה
מעבר לערבה המושלגת, וכשהסתכלתי החוצה כל מה שיכולתי לחשוב זה
שנגמר, ותחושת ההקלה הייתה כל כך גדולה ששוב בכיתי, אבל בשקט,
כי לא רציתי שמישהו מהם יתעורר. אחר כך הלכתי אל העריסה הקטנה
שלו, בפעם הראשונה בלי להרגיש שמשהו נורא קרה. הוא שכב שם,
בוהה בתקרה, עיניו החומות שלוות ורגועות. הפעם הגוף הקטן שלו
לא זז, ובלי ספק החזה שלו לא עלה וירד. את הכל עשיתי בשבילו.
המלאך הקטן שלי, הנסיך שבא אליי מארץ רחוקה. נתתי לו את כל
שהיה לי, אבל ידעתי שחורף נוסף לא נשרוד יחד, ולא היה בי את
הכוח לראות אותו נגמר לאט, בייסורים קשים כמו שידעתי כל חיי.
חייכתי אליו, והוא לא חייך חזרה, כאילו כעס עליי. כאילו אמר לי
זאת אשמתך, כי את לא מספיק חזקה, והוא כל כך צדק. כשחיבקתי
אותו בפעם האחרונה, עורו הרך והקר צמוד לחולצה העבה שלי, דווקא
אז בלי שום סיבה, לא בכיתי.