ערב אחד, יושבת לי שוב אל מול הגולם הוירטואלי
ונוברת אי שם ברשת.
האיי סי היה פתוח, פתאום הודעה
משום מקום
מאיש לא מוכר
הודעה מוזרה...
האיש לא שואל מי אני -
הוא לא אומר מי הוא -
סתם, נופל עלי באמצע החיים
וכולו הגיגים.....וים של מילים שחברות יחדו....פלא פלאים.
הוא כותב נפלא,
מוסיף עוד הגיג ועוד מחשבה.
קראתי, חשבתי, הפנמתי וגם עניתי בחזרה.
לא שאלתי, לא עניתי, הורדתי לדף הוירטואלי
בדיוק מה שחשבתי...
לא קיבלתי תגובה.
כמה ימים לאחר מכן
שוב מגיעה תשובה,
אותו איש עלום שם.
שוב מחשבות רדופות,
שוב עונה,
וכך, מחליפים מחשבות.

עוברים הימים - השבועות - החודשים,
תקופה ארוכה - זה למעלה מחצי שנה.
מחליפים מחשבות
כותבים בחרוזים
אומרים מה שחושבים
כותבים את התחושה
מוהלים בכאב
מטבלים בגעגוע
נוגעים בסף התשוקה,
והכל - על בסיס המילה.
עוד תקופה עוברת,
ואני מוכרחה להודות -
שאני מוצאת את עצמי לא אחת חושבת
מי האיש שלשמי אף לא שאל...
ומתנגנת בי מנגינה...של ההיא עם הצמה...
שלא שאל לשמה...
ויש משהו קסום בלא לדעת
מנין הדברים באים.
משהו חרישי קסום ומופלא בסודיות
בסתמיות,
משהו נאלם - נעלם....קסום...

ועוד תגובה מגיעה
האיש מספר על שיפוץ הדירה,
מחפש תמונה מיוחדת.
ומבלי להניד עפעף,
אני מספרת לו שאני מציירת על קירות בייתי
שואלת אם ירצה ציור.....
תגובה לא מאחרת להגיע
האיש כותב במדויק את הכתובת המלאה
מבטיח אלף אלפי הבטחות שלא יהיה בסביבה.
סוגרים ומתאמים יום,
הזמן כמובן הזדחל, הוא כזה בוגדני הזמן...
אבל היום הגיע.
מוצאת את עצמי אורזת את הצבעים והמכחולים,
את הדיסק שרציתי להשאיר לו גם כך -
נוסעת...

לא חשבתי על כלום בדרך -
לא מכירה את האיש,
מעולם ראיתי
מעולם לא שמעתי זיו קולו -
לא יודע אפילו מה שמו...
יודעת כתובת מדויקת
יודעת איפה יהיה המפתח -
יודעת שאין אישה בחייו
הגעתי...
עוד כמה דקות במכונית
לאסוף עוד נשימה וממנה לשאוב את הכוח לצאת החוצה
המוסיקה רועמת בתוך המכונית,
ואני שם / לא שם.
יצאתי קדימה אל המקום
המפתח כמובן חיכה בדיוק במקום האמור
הבית סגור.
חלונות פתוחים אל האוויר
אלי ריחות החורף שאז עוד עמדו באוויר
ריח נוסטלגיה ושקט של קיבוץ
אין שלט על דלת.
רק מפתח, איש עלום שם, קירות וצבע....
נכנסתי,
בית של גבר שלבד,
ספרים פזורים - חלקי עיתון
עמדת מחשב מסודרת - ים של נירות עטורי חישובים
לא מחכה לי שום פתק.
ריק מרמזים,
חיפשתי את מקור המוסיקה
הכנסתי את הדיסק הצרוב
פול ווליום,ואני .....אלי הקירות.
כן, הבית באמת אחרי שיפוץ,
הדברים עוד לא מאה אחוז במקומם
ואני מחפשת לי קיר - להוריד בו
את מה שקראתי - את מה שחשתי - את מה שחשבתי
על איש - איש עלום שם וזהות
איש של ריקמת מילים מופלאה,
פשטתי מעיל וסוודר....הפשלתי שרוולים
ונעמדתי לחטט בארגז הצבעים, שוב לגעת בתחושת המכחולים.

פתחתי את כל החלונות, כדי לאפשר לטרי הזה מבחוץ שאחרי הגשם
להגיע עד אלי קרוב קרוב,
עד שהחלטתי, אני אצייר בחדר השינה.
לא חשבתי הרבה,
רק התמסרתי למכחולים,
לצבעים,
לגוונים,
לצלילים,
לריחות ולטעמים.
הורדתי מעלי את כל מה שחשתי.
ארבע שעות, לא נותר לי זמן רב, חוזרת הביתה
ארזתי חפצים,
השארתי פתק ליד הדיסק - מקווה שתאהב...
נעלתי -
השארתי את המפתח במקום,
חזרתי הביתה.

מטורפת, אמרתי לעצמי דרכי חזרה
לא שפויה !
משחזרת כל הדרך - את כל אותה תקופה,
מרגיעה את עצמי -
הוא לא יודע מי את
לא יודע מה שמך
לא עיסוקך,
כלום....!
עבר יום, עברו יומיים,
שבוע - שבועיים,
ח ו ד ש !!!!!!!!
מסתובבת בתחושה איומה,
כלום,  -  שום הודעה.
איך זה יכול להיות...?
מה, הציור כל כך נורא?
הרי כל מה שציירתי - היה שדה דגן שופע ומוריק
ורק כף רגלה של אישה שודאי שוכבת על בטנה
מציצה מבין השיבולים המוריקות,
כן, היו כמה סייפני בר....
כל כך נורא?????

מקץ חודש ומחצה מצלצל הטלפון בביתי,
שלום גברת - אומר הקול
משלוח פרחים בשבילך - פתחי בבקשה.
כן - אמרתי,
בדרכי חושבת, למי בכלל יש יום הולדת
ושם בשער,
עומד יתום זר פרחים.
לא פתק, לא איש שימסור,
שום דבר.
רק שלושה סייפני בר סגולים,
כמו ההם מהציור בקיבוץ.
.
.
.
המומה
נכנסתי חזרה הביתה,
עוד טלפון
שלום גברת -
שלום אדון -
רוצה קפה?
עם מי אני מדברת, אני שואלת...
והקול עונה,
את באמת לא יודעת?
אני מחכה לך לקפה
מחר,
אותו המקום, אותה השעה,
נתרתי לבד על הקו.

כל הגוף משותק
המחשבות רצות משחזרות כל פרט
איך זה ייתכן?
עוד לילה לבן וארוך עובר.
לא יכולה לקרוא -
לא יכולה לגלוש
מנוטרלת.
יוצאת החוצה,
לנשום מעט אויר,
עד אור הבוקר.
ובבוקר,
אוספת את עצמי - ומחליטה
שאני הולכת עם זה עד הסוף,
לראות מה עומד שם ליד התמונה....

שוב נוסעת לאותו קיבוץ
אותו הדיסק מתנגן,
אותן המחשבות.
שוב כל גופי משותק,
והזרמים
שוב...

הגעתי,שוב נושמת עוד אחת עמוקה עמוקה
טופפת עקבי אל אותה הדירה
הדלת קצת פתוחה.
מקישה קלות,
דוחפת את הדלת
ועל הרצפה כשביל,
מונחים סייפני בר פזורים
מזהה את הדרך,עד הציור.
כנגד הקיר נשען לו איש,
איש עלום שם
איש מחייך -
חיכיתי לך,
הרשתי לעצמי לנחש איזה קפה את אוהבת
חוץ מכמות הסוכר, הוא אפילו לא טעה בסוג הפורש כל כך...
ואני,
לא מבינה -
לא מאמינה -
ולא שואלת,
אולי כי לא יודעת מאיפה להתחיל
אולי כי לא רוצה לדעת
אולי כי הידיעה תקלקל,
שותקת, לגימה קטנה מהקפה
חסר סוכר אני מודיעה
ושוב שותקת.
על הידיים - על כפות הידיים מסתכלת
מחפשת רמזים
מחפשת סימנים,
רוצה לגלות ולחשוף עוד ועוד דברים...
ומעל לעיניי - מתבוננות בי זוג עיניים כחולות עמוקות
מכוסות בארובות עיניים עמוקות
ומחייכות.
ואז אני שומעת -
את יודעת,
אני חיפשתי המון זמן ציור
הסברתי מה אני מחפש,
אף אחד לא יכול היה למצוא לי -
עד שבאת הנה,
מאמצע שום מקום
ושמת את הציור שחיפשתי על הקיר.
לא אמרתי לך איפה,
לא ביקשתי מה,
פשוט באת וידעת -
ידעת מה אני רוצה, ואיפה...
אני לא יכול לתת לך ללכת.
בקושי בולעת את הרוק שבפה,הראש עובד במיליון ערוצים בו זמנית
איך אני בורחת מכאן.....?
איך עשיתי את זה לעצמי,
אני לא שפויה!
מי יעזור לי לצאת מכאן עכשיו?
ואז הוא אומר,
אני יודע שאת מבוהלת,
ברור שאת מפוחדת
תירגעי, אם את רוצה - את יכולה ללכת
אני תמיד אהיה שם בשבילך
הייתי רוצה שתגידי לי עכשיו
שאת נשארת כאן איתי
להנות מהציור הזה
מהמוסיקה שהשארת אחרייך.
זו שאת שואלת אם אני אוהב
זו שאני נמהל בצלילים שבה
זו שמתנגנת בי כל הזמן
זו שמניעה אותי שוב ושוב
זו את !
אני אחכה לך תמיד,
שום דבר כבר לא מסתדר לי,
והמחשבות רצות לכל כיוון
תגיד, אני אומרת
אתה הרי לא יודע מי אני -
אני לא יודעת מי אתה
איך אתה אומר מילים כאלו?

הוא מחייך חיוך כל כך נפלא
ואומר,
אני יודע מי את גברת - ונוקב בשמי,
נוקב בשמי שקראה לי רק אישה אחת
ויודע לומר גם שרק היא ידעה לקרוא לי כך,
יודע מי האנשים בחייך
יודע פועלך
יודע כנראה את כל נפשך...
אני שוב מציע לך להישאר
אני יודע שאת עוברת תקופה קשה
אני מציע לך מפלט - מקלט - לראש ולנשמה
לא אגע בך
רק בואי,
תשאירי צלילים
חותמת נפשך על הקירות
רק הישארי

קשה לי כבר לנשום והוא רואה,
מסוחררת לחלוטין
מורידה את הקפה מהיד
הוא כבר מזמן קר,
קחי הוא אומר לי - מושיט לי שקית קטנה מנייר ממוחזר
זה דומני בשבילך
אבל בבקשה,
תפתחי כשתהיי כבר רחוק מכאן - אבל עדיין לבדך
ותחשבי על זה
אני תמיד אחכה...

לקחתי את השקית
מבלי לומר מילה
סבבתי על עקבי
אספתי את סייפני הבר
הרחתי אותם עמוקות
הטמעתי את ריח הבר עמוק בנשמה,
ויצאתי -
מבלי לומר שלום
מבלי לומר אולי
מבלי לומר דבר....

עוד דקות ארוכות ישבתי במכונית
הייתי מוכרחה לאפס את עצמי רגע לפני שאני צריכה קצת אחריות
והשקית ביד - פוחדת לפתוח...
חזרתי הביתה
משפחה - ילדים - שגרה
והשקית, מליבי נשכחה

זה לקח זמן
עד שפגשתיה באחד הסדרים
התיישבתי על קצה המיטה
נושמת את השקית
מריחה
נזכרת
חסרות בי המילים שלך, אני חושבת
נותרת עלום
רק שקית
ואז פתחתי
פרורי אבק אפור שחור
טבעת ישנה ויפה
ופתק
ולא הבנתי דבר
ולא יכולתי לעוצמה
ורק כשחברו להם הדברים
יכולתי להבין את התכולה,
טבעת הנישואין של אשתו שנפטרה
פרורי אדמה יבשה מקברה
ופתק שאומר - רק את יכלה להחליף אותה...


טש