לנסיכי הקט שהיה לי, לנסיכי הקט שאבד.

רבים הדברים שרציתי לומר לך, אך אתה חמקת מבין ידיי.
מצטערת שנפרדתי,
רק רציתי לצאת ממלבושי הורוד, לבלוע את עצמי בתוך הפנטזיה של
העולם הגדול.
אך הדלת נסגרה בפניי. קשה הוא העולם וקר כל-כך.
שיקרתי כשאמרתי שאיני רוצה יותר לבטוח.
כל-כך קטנה הייתי... כל-כך קטנה.

ועכשיו אינני רוצה לדבר עוד. רק תמונות נשארו לי,
כרסיסים נשברים על חוף,
לא מצליחים לחלחל, לא לחדור.
איש לא יצליח לשוב וללמדני לאהוב את הדשא הירוק בשעת החורף
הקר,
ללטף כלב, לחבק את אמא.
הנסיך שלי הלך, ועכשיו, מתוקף תפקידי - צריכה אני להיות
סמכותית ומחושבת, להיכנע לעולם כמו שהוא, ולהיותי כלואה ;
אך אני לא עברתי ולא אעבור את המחסום - לעד אשאר מתנדנדת בין
גבולות הייאוש וההכחשה.
חלומי הגדול, נסיכי - למצוא זחלי פרפרים באביב, ובחורף לקפץ
בשלוליות.
חלומי הגדול, בכיי - להיות מסוגלת לעשות זאת ללא כל גירוי
ומטרה.
להיות פשוטה וטיפשה וטיפשה.

הדרישות כאן, על כדור הארץ, הולכות וגוברות וגדלות וגדלות...
אפשר רק לשבת, להסתכל איך השמש נרדמת ופרפרים עפים בריקוד
משוגע ומגעיל אל שום חופש. אל אויב.
אפשר לטייל להרים וגבעות, ולחשוב שרחוק, אך לדעת.
אך לדעת. החופש נגמר.

אתה, הנסיך הקטן  -  הברייה הכי חכמה שייצא לי להכיר,
אתה הדבר הכי יקר שייצא לי לאבד.
מוצא לך עניין בכוכב, בוטח בנחש, ומוצא את כל מועדו בשושנה
יפה.


"...והיה אם יופיע לפניכם ילד, שפניו שוחקות ושיערו זהוב,
והוא אינו עונה על שאלות,
וידעתם נכונה מיהו אותו ילד פלאי.
ואז עשו נא חסד עמדי למען יפוג צערי ורווח לי:
כתבו לי מיד כי הנסיך הקטן חזר אלינו..."


אני יודעת
לעולם לא יחזור.




11.2.03