אחר צהריים חורפיים של ערב שבת
החלו את כניסתם המלכותית אלי האוויר
של בית האבות המפואר בהרצלייה,
ישובה אל מולה של היסטוריה
קשובה לכל מילה מדודה שנשקלת פעם אחר פעם
טרם יוצאת את פיו במבטא אידי כבד,
מילים שזורות, מעט יידיש, מעט לועזית
והרבה עברית שורשית תקנית של אבן-שושן...
כפלגי נחל מתון של קיץ, שוטפות בו המילים -
מגולל בפני סיפור חיים של כמעט שני יובלות
והמלכה הזו שמזדחלת באיטיות עם מחול חוג השעון
אך מפארת את הזיכרונות המעגליים שעולים וצפים
מתהדרים במחוזות נושנים כמעט עתיקים
מעלים ריחות אוצרות צפונים,
ודמעות, דמעות אהבה עצומה
שנותרה לבדה עם איש בודד
זולגות מעיניו המקופלות בקמטי זמן,
מהדירות ומאדירות שזירת זיכרונות מאלפים...

גיטל, הייתה ביתו של נפח העירה,
לא עלמה יפה הייתה גיטל -
אך עיניה, שבו את קסמו של קוצ'יק,
היה יושב ובוהה בדמותה,
לומד את מקצב תנועותיה שדמו בעיניו למחול מופלא
היה חובר בו מנגינות, נוגן בו לחנים
בצלילי קולה העדין והמתקתק...
תמיד דיברה בשקט,
הרוגע היה ממלכתה של גיטל -
עשתה בו פלאות.

וכשכבר ראתה את קוצ'יק,
נשמה עמוקות את עומק עיניו
שהתפארו בארובות מודגשות -
מכחילות כלב הים השחור -
נושמת, מפנימה, מסמיקה
ובאותה העת משדרת בו את גלי החום
העדנה והרוך שהפיצו עיניה...

קוצ'יק שהיה סטודנט לרפואה בשנה הראשונה,
היה בנו של גביר העיירה הסמוכה -
תלמיד מבריק, בן לאדרת משפחה מפוארת
תמיד התפעלה גיטל מנועם הליכותיו המתונות -
מעומק ידיעותיו שהקיפו תחומים רבים ונפלאים,
ותמיד שמרה על מרחק מגננה,
ידעה שלא תוכל לממש כל קשר עם בנו של הגביר
שלא היה יהודי...

פרעות החלו,
גיטל נאלצה להפסיק את לימודי הפסיכולוגיה
ולאחר תקופה, נאלצו אף לעזוב את העירה
על מנת לשרוד - להמשיך ולהתקיים
ממש כפי שהיה שר לה אביה
שירי ערש של לפני השינה
כשעוד הייתה ילדה קטנה....

מקץ שנתיים של נדודים,
עקרה המשפחה כולה בדרך עקלקלות לארץ ישראל
הקדושה והנכספת,
הבינה גיטל שלעולם לא תראה עוד את קוצ'יק שלה,
הפנימה את חמיצות האכזבה כי לעולם
לא תמומש אהבתה הכמוסה לאיש הנכרי
לאיש שתמיד ידע להבין את פשר עיניה מבלי שדיברה
מבלי שאמרה ולו מילה אחת קטנה...

אוייייי ארץ ישרואל של פעם, מספר לי קוצ'יק - (שלמה)
איך אסביר ואתאר לך שיינה'לה?
כפות ידיו המפוארות בקמטי זקנה
אלו שתמיד יפים ורכים כל כך למגע (בעיניי),
מוזג לשנינו כוס תה מהביל בספלים שקופים
מכונסים בבית מוכסף מעוטר בפיתוחים מעוגלים -
אצבעותיו של קוצ'יק מתפתלות על הפיתוחים
לוגם מהתה - ומספר על ארץ ישרואל של פעם.

את מבינה, הוא מספר,
לא היה כאן כלום -
לא כבישים, לא מוסדות מסודרים -
לא בתים כמו שידענו באורופה... (מחייכת לעצמי)
ואין קולטורה, עוד לא הקימו פה כלום...
הרגליים נגעו באדמת הקודש שכולם נכספו אליה,
אך זה כל מה שהיה כאן -
אדמה קדושה שעברה מדור לדור לדור...
נו,
גיטל הגיעה לכאן עם משפחה -
הושיבו אותם במקום שלימים נקרא כפר סירקין,
ושם, הקימה המשפחה משק בית קטן -
קצת פרות, קצת תרנגולי הודו
קצת גידולים מזה עשו את החיים -
זו הייתה פרנסתם...

אני, כך מספר לי קוצ'יק ועיניו מצטמצמות אגב זיכרון ישן,
סיימתי את לימודי הרפואה בהצטיינות,
וקיבלתי מלגה להמשך לימודי.
את בטח מבינה, שהמסלול היה ברור -
לא יכולתי לאפשר לעצמי לחשוב לאן נעלמה לי גיטל,
הימים היו ימים של אחרי המלחמה,
שיקום ההריסות בכל מקום...
יצאתי לשנת סטאג' ומשם המשכתי את לימודי
דוקטורט, פרופסורה...
כל התעודות והדוקומנטים נמצאים כאן בארגזים
אני עוד לא מסוגל לפתוח אותם
עבר כבר עשור מאז ראיתי בפעם האחרונה את גיטל
והזיכרון של העיניים שלה היה זה שליווה אותי,
בימים הקשים = ברגעי המשבר בלימודים
(תביני הו מסביר לי, הייתי הצעיר בכיתה תמיד -
צעיר בהבדל משמעותי של שנים רבות מכלל הכיתה
לא היה חיבור בינינו - כל מה שהיה לי
היה החדר שחלקתי עם דר' ואסרמן אחחח יהודי יקר - נו בפעם אחרת
והזיכרונות שלקחתי מהבית, מהעיניים של גיטל
שידעתי שיום אחד אמצא אותן שוב)
סיימתי בשעה טובה את מסלול הלימודים בהצלחה,
וכמובן נכנסתי לעשות את הסטאג' השני שלי
אז זה היה שנתיים סטאג'
היום זה כבר אחרת...
כשמצאתי את הזמן להרים את הראש סוף סוף
ולראות מה נעשה סביבי, כבר הייתי איש מבוגר,
כן, גם רופא מצליח - אבל עם הלב במקום אחר -
תמיד תזכרי שייני'קל,
גם לחיות יש מוח יש להן גם לב,
אבל אצל האנשים, במיוחד אצל העם היהודי,
הלב מזרים משהו מיוחד בדם
קוראים לזה רגשות -
זה לא תמצאי באף מקום בעולם
תזכרי את זה שייני'קל הוא אומר לי וממשיך...

נו,  אוז
גיטל עבדה קשה במשק בכפר סירקין,
היא כבר לא חזרה ללמוד, את כבר בטח מתארת לעצמך
המצב היה קשה בארץ, כסף לא היה
עבדה בבית, להגביר את התפוקה
שיכנס עוד כסף להחיות את המשפחה...
וככה הכירה את מנדל נח,
הוא היה הבן של השכנים - מלומד,
בחור באמת מאוד נחמד,
וגיטל שחיכתה כל כך הרבה שנים
והבינה שכפרדו דרכנו
שלא ידעה היכן אני ואם אי פעם אגיע לישרואל,
נתנה את הסכמה למנדל נח והם התחתנו...
נולדו להם שני ילדים ואת הילדים את מכירה שייני'קל
אמא שלך עדינה, ודוד שלך שלמה
החיים לא היו קלים לגיטל,
עבדה בחוץ וגם בבית,
גידלה את הילדים באמת לתפארת
הקפידה לשלוח אותם ללימודים
אבל לעצמה,
אוי, איך הגיטל הזו לא שמרה דבר לעצמה,
נתנה הכל לילדים, למשפחה, לבעל, לחברים, לנזקקים
איזה אישה......!!!
עוד כוס תה שייניקל?

אני, הגעתי לארץ כבר אחרי מלחמת ששת הימים,
ותיכף גייסו אותי לעבוד בבתי החולים
והימים היו ימים של אחרי המלחמה
היו המון פצועים, היו צריכים ידיים עובדות
ולא היה לי זמן להרים את הראש
למרות שכל הזמן רק חשבתי
שאני הולך ומחפש את גיטל שלי
לא ידעתי איפה אמצא אותה -
רק ידעתי שכשאראה את העיניים האלו,
אדע שזו היא.

מקץ כמה חודשים טובים, ביקרתי בבית החולים השרון בפתח תקוה,
את אותו דר' פרידמן שגר איתי בחדר בפקולטה
עוד כשעשיתי את הדוקטורט,
אנחנו הולכים במסדרון לאכול משהו בחדר אוכל,
אני משכנע אותו שנצא לאכול משהו בחוץ כמו בני-אדם
והוא מתעקש שנאכל בחדר-אוכל,
אתה לא תפסיד, אומר לי דר' ואסרמן,
זה מחזה נדיר שאתה מוכרח לראות
מה שישימו לך בצלחת יהיה טעים
ולו בשביל המחזה הזה,
נו טוב, אני משתכנע - את יודעת את הסקרנות שלי
והולכים במסדרון לחדר אוכל.

עומדים בתור עם המגש, הצלחת הכוס והסכו"ם,
ודר' פרידמן מספר לי על האישה שמחלקת את האוכל
בעלה נהרג במלחמה, עוד נאבקנו על חייו ניסינו להציל אותו,
ושום דבר... אבל אשתו,
היא יצרה קשרים נהדרים עם כל הרופאים כאן -
איזה נשומה'לה, רואים לה קוצ'יק את הנשומה בעיניים
חומות כאלו וחמות כמו גזוזות - תענוג
החיוניות שלה מאירה מסביב כמו לוסטרה
ואנחנו הרופאים כמו יתושים אל הלוסטרה ביום קיץ חם
מסביבה כל הזמן,
תראה, עד שהיא באה לעבוד כאן, מספר לי דר' ואסרמן
תמיד אכלנו בחוץ, תסתכל אחורה - תסתכל על חדר האוכל
כל זה בגללה... היא החזירה אותנו "הביתה"...
והתור מזדחל לאיטו, ואני מרגיש איך נהיה לי חם ברגליים,
משהו זורם לי בנימים ואני מרגיש את זה חזק
ולא יודע מה קורה לי...
מתקדמים עוד קצת בתור, דר' ואסרמן לוחש לי באוזן
נו - אתה רואה?... זו ההיא , לא - לא זו -
השנייה.....
ומרחוק שייני'קל,  אני רואה את גיטל שלי -
מזהה את תנועות המחול ששמורות רק לה
את הסבלנות, את העדינות, את החום שבעיניים
שהיו תמיד אך ורק שלה...

איך אפשר להסביר לך שייני'קל?, הוא דומע
כמו מימד הזמן הזדחל לאחור
והביא אותו לאותו מעמד שוב...
זה אי אפשר לתאר את הרגע הזה -
עמדתי בתור, קפוא -
לא האמנתי למראה עיניי,
לא יכולתי להגיד מילה,
והדמעות בכו לי לבד...
גיטל שלי עמדה שם -
אותה גיטל של לפני כל כך הרבה שנים...
זה כמעט היה 16-17 שנים שנפרדנו,
ורק העיניים שלה שזכרתי והתנועות שלה,
המזכרות שלקחתי איתי כשיצאתי לדרך
אפילו לא היה לנו זמן לומר שלום -
ופתאום, מבלי לחשוב על זה -
היא עמדה מולי -
אותה עלמה שזכרתי,
נכון, היא כבר הייתה אישה,
השיער היה אחרת - היא קצת שמנה,
וקצת קמטים נולדו בפנים (אחרי כל מה שעברה),
אבל החן הזה השקט שלה...

דר' ואסרמן קורא לי להתקדם -
אני שומע אותו, ולא נמצא שם,
כמו דה ז'אוו...
ולא יכול ללכת...
רק מתבונן בגיטל והעיניים דומעות לי בלי הפסקה...
אני שומע את דר' אסרמן מתפאר בפניה
מספר לה על החבר שלו שהביא...
ורואה אותה מרימה את המבט להתבונן בי -
והידיים נעצרות -
היא מתבוננת בי, מטה את הראש קצת הצידה,
ומניעה את ראשה ימינה ושמאלה קלות -
מבינה שהיא רואה אותי, אבל לא מאמינה...
קוצ'יק?......
אני שומע את קול הפעמונים שלה...
ולא יכול להגיב...משותק...

פתאום, הכל כמו נעלם לי מהעיניים,
גיטל הלכה כמה צעדים אחורה,
ניגבה את הידיים בסינר התכלת של בית החולים
תסלחו לי - שמעתי אותה,
אני מוכרחה לשבת רגע אחד,
יש לי קצת סחרחורת, זה תיכף יעבור...
ונכנסה לאחורי המטבח...
התאוששתי כשהרגשתי שדר' ואסרמן מנער אותי בידו החסונה -
מה קורה איתך קוצ'יק -
נדבקת מגיטל?

אתה לא מבין, אני עונה לו -
אני אפילו לא יכול להסביר לך...
יצאתי מהתור, השארתי את המגש על אחד השולחנות ורצתי
לחפש את הכניסה למטבח...
שם, במטבח - מצאתי את גיטל -
יושבת על כיסא, שותה כוס מים ומנופפת בעיתון אל מול פניה,
שמעתי אותה בוכה וממלמלת לעצמה,
זה לא יכול להיות...... זה לא יכול להיות.....

נכנסתי בשקט, נעמדתי קרוב קרוב לידה,
לא מאמין בעצמי למה שקורה לי -
לא רציתי להבהיל את גיטל שלי,
ידעתי שהמפגש הראשון הקרוב הזה חשוב כל כך,
ידעתי שמה שיולד כאן במפגש המחודש הזה
יקבע לשנינו את העתיד,
ולא הייתה לי כוונה לתת לגיטל לברוח לי עוד פעם אחת...

וככה, כשהייתי קרוב כל כך לגיטל שלי,
את יודעת גיטל,  אמרתי לה -
ידעתי שאבא שלך לא יסכים לקבל אותי גוי -
עם השנים, למדתי את היהדות -
עברתי ברית,
אני יהודי לכל דבר -
אני שומר את השבת, מניח תפילין כל בוקר,
מקפיד ללכת לבית הכנסת כל שבת -
את חושבת שאם אני אבקש יפה,
הוא ירשה לי סוף סוף אחרי כל השנים האלו
לשאת אותך לאשת חיי?..........

התכופפתי כדי להיות בגובה אחד עם העניים האלו
עם העיניים שליוו אותי כל כך הרבה שנים,
התבוננתי לה ישירות לתוך החום החם הזה,
צחוק ובכי ומילים שלא הבנתי יצאו יחד
שעון על ברכיה, מתכופף למולה,
ראיתי אותה מתפרקת לי מול העיניים,
בוכה את השנים שעברו,
את האהבה שהשאירה לפני שברחו לארץ
את קשיי המחיה ביום יומיים,
את החיים במחיצת האיש שלא אהבה -
את התקווה שיום אחד אגיע,
את מות עליה הוריה האהובים כל כך...
הכל התערבל בה ופרץ החוצה
בבכי מצמרר...

זה לקח זמן שייני'קל,
כשכבר קמנו לעמוד על הרגליים,
הרגשתי את הזמן שישבתי שם ככה -
הרגליים בקושי נשמעו לי,
אבל החזקתי קרוב את גיטל שלי
וידעתי שהיא שלי...
תוך שבועיים התחתנו,
בבית הכנסת בכפר סירקין
רק משפחה וכמה חברים של גיטל ושלי,

את מבינה, מזג לנו עוד כוס תה
ושוב נתן בכוס עוד קוביית סוכר של פעם,
היה לנו את הזמן הזה - היינו צריכים להחזיר
את מה שלקחו מאיתנו ימות המלחמה,
החיים וגם השוני שבאמונה,
וכמו שגיטל תמיד אמרה
א-מענטצ' טרעחט און גוט לעכט
הפעם, צחקנו לו שנינו בפנים מאירות מאושר,

אני עוד שומר לי כאן, הנה תראי -
את האוספים של הפרחים שהיינו קוטפים בטיולים,
הם היו לנו סימניות לספרים שלמדנו לקרוא יחד,
הנה תראי, כאן בארונות שעוד לא בדיוק סידרתי
כבר עומדים הבגדים שלה, לקחתי אותם איתי
בלילות קשה לי להירדם לבד,
אני מוציא מהארון את הסוודר שהייתה לובשת
בסוף הקיץ -
הייתה עומדת בכניסה לבית משולבת ידיים
מושכת באפה נכנסת הביתה ואומרת לי
שמעקט מיט וינטר...
והסוודר תמיד מהול בריח של תחילת חורף
בריח של הפרפום שתמיד שמה מאחורי האוזניים
בעדינות המיוחדת שלה...
אחחח גיטל....

כן, אני עוד מקפיד ללכת להרצאות שאהבה לשמוע
היסטוריה של ארץ ישרואל - באנגלית,
קשה לי להבין את השפה, את יודעת שלא הקפדתי באנגלית שלי
אבל יושב בכיסא שלה,
סוגר את העיניים - ומקשיב במקומה...
ממשיך לאהוב אותה, לעשות את הדברים שאהבה,
משלם את המחיר שגזר לי ריבויינה של עויילם
וחי את האהבה שלנו לבד...

סבא שלמה, שהיה תמיד הסבא שהכי אהבנו
ישב מצומק עכשיו בכיסא שמולי,
כהרגלו המוזר, ישב על שמינית כיסא
שעון על רבע ישבנו - שלוב רגל על רגל
אצבעות כפות ידיו המיוחדות והחמות שלובות זו בזו
ובין שתי כפותיו -
ספר תהילים קטן,
שסבתא גיטל ציפתה בבד קטיפה כחול
ורקמה בחוט של זהב
את שמותיהם...
אחד שלו,
אחד שלה...

הנה שייני'קל,
אני נותן לך את התהילים של סבתא,
את קיבלת את שמה של סבתא גיטל -
יש לך את העיניים החומות והחמות של סבתא,
והיום הזה,
ביום השישי הזה ,
זה שלוש שנים שסבתא כבר לא איתנו -
ואת כבר גדולה בשביל לשמוע את הסיפור
בשביל להבין,
גדולה בשביל לקחת קצת לקח
ולדעת איך להתנהל עם הבוחר הזה שלך...
אני רוצה שתיקחי את התהילים של סבתא
תשמרי עליו מכל משמר,
ובבוא היום, כשאני כבר לא אהיה כאן
לראות את הילדים שלך -
את כבר תדעי מתי לספר להם את הסיפור
ומתי להעביר להם את התהילים של סבתא