הגוף שלך הוא לא שלך, הוא רק
הולך ומתרוקן-לו מכאב
מפחד ומיכולת לתקן בו.
הגוף שלך נושא עיניים עצומות
אל נפשך המעונה מצטופפים
השניים בפינה
והכאב נוזל לאור הטחב, רק
רטיבות וקור ופחד.
עוד תשאלי מה אז ידעת
ומהיכן הכוח עוד
לשחק, ללמוד, לשמוח.
ואת תדעי עמוק שסביב
לבור הטחב, צמחו פרחים
יפים הרבה, בפחד.
ואת יודעת שהגשם כבר
שטף עם הדמעות הדם וכל
מה שעבר מאז -
את המחשבה הזו שאת אינך
אלא נגיעות שלו
וכבר התרחקו ממך
המילים שלו והתחושות שלך יודעות
לכתוב לך מהיד
הזמן ריכך את מכאובי תבל
האדמה החרוכה פקחה עיניה
לעומקי הקרקעית
ואור אחד בתוך האור הזה
הצליח לפלח
נר זיכרון לילדה
שלא היית |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.