דוד ברזילי הגיע לקיוסק שלו והסתכל מסביבו. הוא בחן את הקירות
הצבועים כתום, מחפש אחרי שאריות גריפיטי שנערים מחורבנים
השאירו, בדרך כלל, אחרי שבת. הוא בחן היטב את הקירות והיה שבע
רצון מזה שהשבת אף אחד לא השאיר "מנוולים נמאסתם" על הקיר
או סמלים משונים על מחסום המתכת שדרכו מכר לקליינטים. העובדה
שאף אחד לא השאיר לו עבודת צביעה, היתה משמחת אומנם ביום ראשון
על הבוקר, אך זה לא שינה את העובדה שככל יום ראשון הוא שנא
להגיע לכאן. הוא רצה לשבת על שפת הים, שלא היתה כל-כך מרוחקת
משם, ולא לשבת בתוך קוביית אבן המקוררת רק באמצעות מאוורר שלא
נועד לתפקיד זה מעולם. הוא אהב שהוא עצמאי. שהוא, לפחות על
הנייר, מחליט החלטות בעצמו. אך זה היה טוב כל עוד היה על
הנייר. כפי שאמר פעם לאשתו, שיפרה: "עצמאי זה טוב, אבל לא
כשאתה בעל קיוסק". והיא, שנמאס לה מההתלוננויות ההולכות ונשנות
שלו על "מכרתי בקושי וופל היום" ועל "אני פשוט לא מסוגל לסבול
את החום", אמרה לו שאולי הגיע הזמן שימכור את הקובייה וימצא
משהו אחר לעשות. שיהיה עצמאי של משהו אחר. הוא פחד מזה שהיא
העלתה זאת בצורה שכזאת. הקיוסק היה עסק מסריח. הוא החזיק אותם
בחיי היום יום, אך גם גבה ממנו עצבים שקיצרו את חייו בלפחות
חצי, כך
חישב. אך הקיוסק גם היה גלגל ההצלה שלו. הקיוסק היה מענה
לשאלה: "אם לא היה לי קיוסק מה הייתי עושה בכלל?". כל פעם
שניסה לחשוב על תשובה לשאלה זאת הוא נתקל בקיר חוסם. הוא לא
מצא משהו אחר שיוכל לעשות, כעצמאי כמובן, ובמצב שכזה המחשבות
על מכירת המקום נדחקו הצידה. ואפילו לו רצה למכור את המקום,
הקונים לא עמדו בתור. זה לא שהגיע איזה משוגע עשיר מאמריקה
שרוצה לקנות קיוסק לנכדה שלו. לא ולא. זה גם לא היה פנסיונר
זקן שהחליט שישיבה בבית נמאסה עליו והחליט לממש חלום ילדות
ולהיות בעל קיוסק. לאף אחד לא היה חלום ילדות כל-כך מעוות, ואם
כן היה אז בעליו של החלום היה ודאי כפות למיטה היכן שהוא בארץ,
באותם מקומות שנועדו לכך. חוץ מזה, העירייה מעולם לא הרשתה לו
להרחיב את המקום, ומי ירצה לקנות קובייה כל-כך קטנה?
הוא פתח את ששת המנעולים והתחיל לסדר את המקום, בטרם יגיעו
הלקוחות. השעה היתה רק  שבע בבוקר, והרחובות התחילו רק כעת
להתמלא באנשים שצצו מהבניינים שמסביבו, ולא נראו להוטים לקנות
חטיף ששכב טוב טוב בקופסה. הוא פתח את הטרנזיסטור שחובר לתקע
החשמל השבור שבקיר והאזין לקריין החדשות. כשהגיע לתחזית הוא
הגביר. היה חשוב לדעת באילו תנאים יהיה עליו לעבוד הפעם.
השלושים ואחת מעלות חום שהיו צפויים במישור החוף היו בשורה
שהתאימה ליום ראשון בבוקר. הוא קיווה שמזג האוויר החמסיני יביא
לפחות אנשים
צמאים שמוכנים לשלם ארבעה וחצי שקלים לפחית קוקה-קולה, רק משום
שהתעצלו להיכנס לסופר, הממוקם כמאה מטרים משם, ולקנות את אותה
פחית בחצי המחיר.
הוא עשה ספירת מלאי והחליט לוותר על סוג הממתק החדש שלא הלך
טוב החודש וגם על המשקה עם השם שנשמע כאילו יובא מעזה, בדיוק
כמו הכתוב בערבית שאימת זאת. הוא פתח לעצמו פחית שכזו, נתן
לגימה אחת, והתברר לו שהמשקה ה"עזתי" היה די טוב. הקונים לא
חשבו כך, והוא היה צריך לחשוב על פתרון לשתי ארגזים שישבו
מאחור ולא עשו רושם שמישהו עומד לקנות את מחציתם במאה
הנוכחית.
כשפתח את הקיוסק, אי שם בשנות השבעים, העסק היה מאוד רווחי. אז
לא היו מרכולים גדולים, סופר-מרקטיים שמכרו הכול טרי. אז
האנשים היו נחמדים יותר. אז האנשים באו לקנות בשביל הקנייה
עצמה ולא בגלל שיכלו לשלוח אצלך טופס של טוטו. אז הזמנים היו
שונים. וכעת....כעת השעה היתה כבר שמונה ואף אחד לא התקרב בכלל
לשדרה בה מוקם הקיוסק שלו. הוא האשים בכל את העירייה. היא, עם
כל הבירוקרטיה שלה לא נתנה לו להתרחב ולשגשג. היא אשמה לא פחות
מבעלי הסופר-מרקט בצד השני של הכביש, "שמגלגל" בשעה מה שהוא לא
"מגלגל" בשבוע.
השעה היתה  תשע וחצי והקליינט הראשון שהתקרב לכיוונו עשה רושם
של מישהו שהלך לאיבוד יותר מאשר מישהו שבא לקנות משהו. אחריו
הגיע מישהו שרצה לדעת מה השעה ולבסוף כשהגיע בחורה נאה, היא
ביקשה סוג מסוים של סיגריות שהוא לא שמע עליהם, לא ידע איך הם
נראים והחליט שלהציע לבחורה  "TIME"במקום, יגרור אחריו מבטי
בוז ושנאה.כך עבר עליו היום. יושב ברחוב אלנבי בתוך מבנה אבן,
מאזין לטרנזיסטור ישן שצריך להיות ממוקם בפוזות שונות ומשונות
כל פעם מחדש כדי שיקלוט משהו, ומחכה. מחכה שיבוא מישהו ויגרום
לו לשמוע את הצליל של פתיחת הקופה הרושמת. אבל את הצליל המלווה
בצליל נפילת המטבעות למקומן בקופה ולא פתיחה וסגירה סתמית של
הקופה הנעשית מתוך שעמום.
דוד ברזילי, בעל קיוסק בת"א, סיים את יום ראשון זה בלי לדעת
שיום שני עומד להיות שונה לחלוטין.

גיא אורן היה אחד האנשים הפחות מוכרים בישראל. בתיבת הדואר
שבוילה שלו היה רשום באותיות גדולות "גיא אורן", אך רק מעטים
ידעו ששמו המקצועי היה ג., ולא להרבה אנשים בארץ או בעולם בכלל
היה שם כזה קצר. הוא היה השכן שתמיד כל אחד רוצה. הוא לא שפך
זבל לרחוב, לא ערך מסיבות פרועות שהפריעו בשעות הקטנות של
הלילה, ולא חנה ממול למחסום המתריע כי "רכב זר יגרר". "שכן
למופת", "אדם משכמו ומעלה", יאמרו השכנים אם ישאלו איך הוא
אותו אדם. הם גם יזכרו אולי, שהוא יצא השכם בבוקר וחזר מאוחר
מאוד בלילה וגם לעתים נעלם לשבועות בטרם חזר, ולא נראה כאילו
מחופשה. כולם ידעו שהוא איש של עסקים. "טקסטיל" הוא אמר
לשואלים אותו. הוא שיקר בסך הכול שקר לבן קטנטן, כי אם מסתכלים
על זה בזווית הנכונה גם מרגל במוסד הוא בעצם סוג כלשהוא של
עסקים. בחור מוצק, שרירי, מפותח כיאה למישהו שאחת לשבוע מבלה
במכון הכושר התת קרקעי כשתיים עשרה שעות. האיש החי בצללים.
האיש מאחורי המסך, שכאשר הוא נפתח - נעלם. הוא האיש שלא ילחץ
על פעמון הדלת בכדי להיכנס, אלא יחדור מבעד לתעלות הביוב, ואז
בהיותו בתוך הבית יגיד "שלום!".
גיא אורן אהב את עבודתו יותר מכל דבר אחד בעולם זה. לא הפריע
לו שאין בביתו ולו תצלום אחד שלו. לא הפריע לו שהקשר היחיד
שיצר עם בנות המין השני היה דרך טלפון וגם אז במגבלה של חמש
דקות. כפי שלא הפריעו לו  חמש עשרה אלף הדולר שהוכנסו לחשבון
סודי
בשוויץ על שמו, ושאף אחד חוץ מאלו שהיו צריכים לדעת, לא ידעו
עליו.
הוא היה אלמוני וזה לא הפריע לו, כי הוא ידע שמה שמונח על כף
המאזניים, זה יותר מאשר תמונה טיפשית שתצולם בקריביים על רקע
הזריחה בלווית בלונדינית. זה היה ביטחון המדינה. זה היה....
חמש עשרה אלף דולר בחודש, למען השם!

גיא אורן הגיע לשער הראשי של המקום הידוע רק כ-"מתקן" באותו
יום ראשון. הוא איחר לפגישה שנקבעה לו אמש, והאחראים לא אהבו
שמאחרים להם. הוא שוב יצטרך להביא עוגה בגלל האיחור שלו והוא
לא הסתדר הכי עם קונדיטורים. מה שהוא עמד לסבול בטרם יגיע
לפגישה עלה על בעיית העוגה והקונדיטור. מסכת התעללות שכל סוכן
קורא לה בשם אחר, אך למעשה זה אותו דבר. במילים פשוטות -
"הכניסה למתקן". "זה טוב שאנשים פרנואידיים", הוא אמר לא אחת
בפגישות שבא אליהן עם עוגה ביד, "האויבים שמסביבנו רוצים רק
להרוג אותנו וצריך להיזהר, אך הצעדים הננקטים הם דרסטיים
מידי". הוא סיים והתחיל לחלק את העוגה בצורה כל-כך א-סימטרית
שהוציאה לסוכנים שישבו סביב לשולחן העגול את התיאבון, וטוב שזה
היה כך כי ממילא היא לא היתה טרייה. זה התחיל באותו מקום שהוא
היה ברגע ההוא - השער הראשי. בשער זה הוצב תמיד האיש הכי
פרנואיד שהצליח המוסד לגייס. זה היה ה-"ש.ג" שהיה מחכה חצי שעה
אחרי שנתן מחצית מארוחתו לכלבי השמירה ומוודא שהם לא התחילו
לגסוס, ורק אז מאכיל את עצמו. זה היה האיש שהיה צריך אישורים
מ-"חצי עולם" בשביל להכניס את ראש המוסד בכבודו ובעצמו. זה היה
גם האיש שהביט בך במבט ארוך ונוקב, כדי שיוכל לאמת לעצמו
שהתצלום, שנעשה במקומות מסוימים מאוד בארץ, זהה לזה שנשקף מבעד
לחלון הפתוח. אחרי חוויה מסעירה זאת מחכה חוויה לא פחות
מרטיטה. "הקורא האופטי" או כפי שמכנים אותו הסוכנים שנאלצים
לעבור דרכו: "התקלה הגדולה ביותר שיוצרה על-ידי אלקטרונאים".
זה גם אולי הסיבה מדוע סוכני מוסד כל-כך סולדים ממי שלמד
אלקטרוניקה או אפילו ממי שיודע להבריג מנורה בסלון. "הקורא
האופטי" נועד למנוע הסתתנות של מחבלים או מרגלים מארגונים
שונים ומשונים שהצליחו לעבור את המעוז הראשון, וזה דבר בהחלט
לא קל. אל תוך ה-"קורא האופטי" מוזנים כל טביעות האצבעות של
אלו שעובדים במקום, מסוכנים וכולל מנקים. מוזנים למכשיר גם כל
טביעות הרשתית של אלה שהוזכרו. עמוס במידע זה, אמור המכשיר
למנוע כניסתם של בלתי מורשים, על-ידי הפעלת סירנה מחרישת
אוזניים, המקפיצה לאזור תוך שניות עשרות אנשים חמושים בכל
הצעצועים החדישים ביותר בענף הנשק. חסרונו של המכשיר (מדובר
בבולט שבהם ומכן משתמע שהיה יותר מאחד) הוא שמחצית מהזמן הוא
לא עבד בגלל קצר מסתורי אי שם בקופסה הגדולה שהכילה אותו
ובמחצית הזמן הנותרת הוא ביצע אזעקות שווא, דבר שבזמנו הביא
להתפטרות המונית של אותם אנשים חמושים. לכן, על מנת לפתור את
הבעיה מוקם כפתור ירוק שלוחץ עליו האדם הנכנס ואשר בעצם עוקף
את כל המערכת. אף אחד לא התלונן וזה היה מספיק טוב לאחראי
התקציבי. אז אולי בסופו של דבר "הקורא האופטי" המשופר לא היה
הכי נורא, אך זה לא מנע מהנכנסים "להתגלגל" אל ייסור מספר
שלוש. פה נעשתה בדיקה נוספת של הנכנסים על-ידי מכשיר לזיהוי
מתכות. מובן שלא זכור מקרה שכזה בהיסטוריה שסוכן הצליח לעבור
בלי להישאר רק עם תחתוניו עליו. המיומנים שבהם כבר הצליחו
להטיל את האשמה על רסיס מתכתי מיום כיפור הממוקם במקומות שונים
בגוף שלהם וכך עוברים, ואלה שלא יושבים לתהות למה לא יכלו
להיות רופאים כמו שאימא ביקשה. כשזה נראה שכאן הסתיימו שבעת
מדורי גיהינום, נמצאת הפקידה בלובי של הבניין המבקשת בנימוס
לכתוב בשלושה עותקים את פרטי הנכנס, הסיבה שלמענה הוא נכנס,
כמה זמן הוא מתכוון להישאר שם, ונימוק, רצוי שיהיה משכנע, מדוע
הרכב שלו חונה במקום שמיועד לאנשים ספציפיים מאוד.

"מה עם המקרה בת"א, ג.?" גיא אורן ישב סביב לשולחן העגול וניסה
לזהות מבעד לעשן הסיגריות הסמיך אל מי עליו לפנות. הוא ידע,
פחות או יותר, כמה אנשים היו סביב לשולחן. אך הוא לא יכל
להתאים פרצוף לקול או אפילו פרצוף למיקום בחדר. הוא קם, וזה לא
עזר הרבה בכל הנודע לבעיית ההתמצאות שלו, סגר את כפתורי
המקטורן שלו ומחא זיעה ממצחו בגלל האוויר הלח בחדר. שקט שרר
בחדר. אפילו קול ההתנדנדות בכיסאות העור היקרים נעשתה בשקט
מוחלט , כמו מציצת הסיגרים הקובניים שהוצאו מקופסת עץ במרכז
השולחן. לא היה ספק לגיא אורן כי כששאל הקול מבעד לעשן "מה עם
המקרה בת"א ג.?", הוא התכוון אליו. היה רק ג. אחד מסביב
לשולחן. זו היתה המדיניות לקבל אנשים עם שמות שונים, כדי למנוע
מצב ששני אנשים יקבלו את אותו שם. כך לדוגמא לא התקבל מישהו
בשם "דני" כי מישהו אחר בשם "דוד" כבר היה קיים בארגון. המצב
די החמיר, כי בסך הכול ארגון כל-כך גדול לא יכול להתקיים ממספר
אנשים הזהה למספר האותיות ב-אב'. מישהו גבוה בסולם החליט
כתגובה לשלב ספרות ואותיות,משהו בסגנון "007" הבריטי, רק
משופר. כך אפשר למצוא אנשים עם שמות כמו,"XA21" שלעתים
מתבלבלים בינם לבין השביט  "XA21" החולף אחת לעשרים אלף שנה.

גיא אורן השפיל את מבטו על השולחן, בניסיון נואש לאתר את
החוברת שפירטה את המשימה שלו. העשן היה כה סמיך שהוא בקושי ראה
את זוג ידיו המגששות באפלה. הוא יכל להישבע לעצמו שתפס משהו
שידיו הבלתי מיומנות קיבלו את הרושם של ירכי בחורה, אך לא היה
לזה זמן ברגע ההוא. הוא החליט לדלות מזיכרונו את המשימה שלו.
"הכול בסדר", הוא אמר, "אני מתחיל לעבוד על זה בימים
הקרובים".
"אתה צופה בעיות?", שאל קול אחר צרוד במקצת ממקום כלשהוא מצידו
השמאלי."אני לא חושב", הוא השיב והתיישב. כשהשיחה עברה לאפיקים
אחרים, וסוכנים אחרים ענו ב-"הכול בסדר" וב-"אני לא חושב", הוא
יכל להירגע ולקרוא בשקט את הדו"ח שלו. המשימה שלו נראתה קלה.
אפילו קלה עד כדי גיחוך, הוא חשב והניח את הדו"ח חזרה על
השולחן. אבל זה לא כל-כך שטותי כשמדובר בבעל קיוסק.

בשביל ניסים כך היה צריך לפתוח את הבוקר: עיתון, ארוחה טובה
ותוכנית לשאר היום. כל דבר אחר היה מיותר. הוא נהג לפי התוכנית
הזו גם הפעם כמו אתמול, וכמו שלשום, וכמו השנה האחרונה, בעצם.
חמוש בעיתון "ששאל" כמידי בוקר, מאחד השכנים שלפי דעתו היה זקן
מידי כדי להבין את הכתוב, הוא התיישב לממש את ה-"ארוחה טובה"
שהיתה חלק אינטגרלי מתוכניתו. להבדיל מאתמול, הפעם הוא בחר
במקום מרוחק מהיכן שגר. נמאס לו לראות את אותו נוף כל יום
וגם האוכל שם התחיל לעצבן אותו ולעצבן בעיקר את קיבתו שדרשה
שינוי. "חוץ מזה", הוא אמר לעצמו כשהחנה את הרכב במקביל לפסים
בצבע "אדום-לבן", "צריך לחשוב על משהו היום. יש תוכניות".
הוא חצה את הכביש, מתעלם מהצפירות של הנהגים שבאו ממולו לאחר
שקיבלו היתר מהרמזור לעשות זאת. הוא התיישב ליד שולחן עץ
ששמשיה פרחונית הצילה עליו. הוא "שיחק" עם התפריט שהונח לצד
כלי התיבול והכלי שהחזיק מפיות, הציץ מידי פעם פנימה ואז הניח
את התפריט חזרה למקומו, משום שזיהה שהמלצרית הגיעה לכיוונו.
הרבה אנשים לא היו במקום באותו זמן. זה לא הפריע לו בכלל.
להיפך. השקט של המקום היה בו בכדי לתת לשעונים המכניים שבמוחו
להסתובב ביתר יעילות. זו גם היתה הזדמנות מצוינת להכיר את
המלצרית החמודה. עד שצלצול מוכר קטע את ההיכרות שהתחילה לקרום
עור וגידים. הוא הוציא את הפלפון ופתח אותו. "כן?", הוא אמר
וחייך למלצרית שעדיין עמדה לידו בכדי לרשום מה הוא רוצה
להזמין.
מבעד לקו נשמע קול מוכר. "מה עם הכסף, ניסים?". החיוך שהיה
פרוש על פרצופו לפני שניות מועטות נעלם כאילו לא היה. המלצרית
החמודה כבר לא עניינה אותו. העור שלו התחיל להתמלא גבשושיות
ולא היה קר באזור. גרונו התייבש וקולו נשמע קול צווחני וצורם.
"אני אשיג את הכסף, ביטון. אל תדאג. אשיג את הכסף". "תשמע
חתיכת חראיית. או שאני רואה את הכסף או שאני עושה ממך פסל,
הבנת?". זיעה קרה התחילה יורדת ממצחו והפלפון נע בידיו כאילו
ישב על גבי מכשיר חציבה בזמן פעולה. ביטון לא היה מסוג האנשים
שאומרים להם משפטים שעלולים להרגיז אותם. הוא מסוג האנשים שלא
עושים להם תנועות בידיים כמו לשאר בני האדם. בייחוד הוא היה
מסוג האנשים שהיית לוקח משכנתא חמישית על הבית, והעיקר להחזיר
להם את החוב. ביטון היה ידוע בת"א, במקומות הנכונים, כבעל
שיגעון לבטון. הוא לא היה בנאי ולא אדריכל. לא, התיאבון שלו
לבטון נבע בגלל שאהב לקשור אנשים ללבנים ולזרוק אותם לירקון.
זה נעשה בדרך-כלל לאנשים שלא החזירו לו כסף או כאלה שעשו בדיוק
את מה שאסור לעשות. ניסים התחיל לראות בעיני רוחו את עצמו קשור
לאבן ונזרק לירקון המסריח. הוא ראה בריונים מפוצצים לו את
הטחול, הריאות, העיניים וכל איבר אחר בגוף שהוא בר פיצוץ. זאת
בטרם ייזרק עם הבלוק אל הנחל המזוהם. כל מה שיכל לעשות זה
להבטיח בפעם המי יודע כמה שהכסף יגיע בזמן עד יום שישי בתוספת
נאה על האיחור. כשסגר את הפלפון הוא הביט מסביב כדי להבטיח
שהוא לבד ואז התחיל לקלוט שלא נותרו לו הרבה ימים להביא
לעבריין מספר אחד בת"א עשרים אלף דולר בתוספת של אלפיים
נוספים. עשרים ושתיים אלף דולר היתה משכורת גבוהה מידי גם
לשבוע עבודה של ראש הממשלה, ועל אחת כאשר כל מה שהוא ידע לעשות
זה לחטוף ארנקים של זקנות. הוא היה צריך משהו גדול וצריך אותו
דחוף. משהו מעבר לקנה המידה שלו, אבל שיוריד ממנו את העלוקה
המזורגגת אחת ולתמיד. הוא הבטיח לעצמו שאחרי שיסגר הכול, הוא
לעולם לא ילווה מעבריינים כסף. הוא גם הבטיח לעצמו שיחזור
למוטב ולא יגנוב עוד, אך על זה היה קשה לו לוותר. ידיו עדיין
רעדו והקפה שהוגש לו נשפך כמעט כולו על השולחן ועל העיתון
שהניח כשהתיישב
לראשונה. הוא היה צריך משהו והיה צריך אותו עכשיו. כאן ועכשיו.
הוא הציץ אל פנים המסעדה. המקום היה מסודר יפה. עציצים, כיסאות
רבים, תמונות נחמדות, אך למרות כל זה המקום לא נראה כמו מקום
שיוכל להכניס לו עשרים ושתיים אלף דולר, ובטח לא בזמן שהוא היה
צריך את הכסף. הוא חשב על האפשרות לפרוץ לווילה של משפחה
עשירה. אך הוא מיהר לשלול אפשרות זאת. את הכסף הוא ימצא שם,
הוא הסכים, אך גם רוטווילר שיכול לפתור לבן אדם את כל בעיות
הזהות המינית תוך שניות. זו נראתה משימה גדולה עליו בכמה
מידות, כמו החולצה שלבש. הוא היה צריך משהו וצריך אותו עכשיו.
כאן ועכשיו.
כאן וכרגע. כאן....

חמשת הפועלים עשו את מה שידעו לעשות - לקדוח. כל אחד מהם היה
אחראי על חלק אחר במלאכה וביחד הם היו מכונה משומנת היטב. זו
לא היתה הפעם הראשונה שהם עבדו יחד, ובהחלט לא האחרונה לאור
ההזמנות הרבות שהזמינה העירייה בנוגע לפתיחת חורים באדמה. השמש
החזקה הקשתה על סוג כזה של עבודה, אך הם כבר התרגלו לעבוד
במזגי אוויר מטורפים. זו היתה המומחיות שלהם.
האבנים הותזו מהבור שהלך והתהווה. המקדח הגדול קרע את האספלט
כאילו היה פיסת חמאה. הטרקטור המיוחד סילק שאריות הצידה והרעש
החזק שבקע מהמקדח הלך והתחזק.

לא רחוק ממנו הוא הבחין ברעש הבוקע מקבוצת הפועלים שקדחה.
קדיחות לא היו כל-כך מוזרות לגביו. בייחוד לא בפעם שכמעט ונמלט
ממאסר על-ידי חפירת מחילה באמצעות חמישה כפות. הוא היה מצליח
לברוח, כך האמין, אלא שתאריך שחרורו הגיע קודם לכן, ולמרות
שהיה סקרן לדעת האם היה מצליח לצאת לחופשי, הוא העדיף לעשות
זאת דרך השערים הקדמיים. לכן הוא השאיר את העבודה לידידו לתא
שהיה מישהו שזמן לא היה חסר לו. המוזר בקדיחה שראה, פרט לזה
שנעשתה על-ידי ישראלים, היתה במיקומה. אותו מיקום גרם לו לקום
מהכיסא ולהתקרב אל המקום. הוא עמד מעברו השני של הכביש והביט
על הנעשה. חמישה פועלים קדחו בור באדמה בקצב מסחרר. אבנים
ניתזו מהבור שהלך והתעמק על פני המדרכה וכמעט שפגעו בזכוכיות
הבנק הסמוך. זה היה מה שמשך את תשומת ליבו. הוא חצה את הכביש
ופתח את הדלת של הבנק. הבנק לא היה גדול במיוחד. זה היה סניף
קטן של אחד הבנקים הגדולים בארץ. היו שלושה דלפקים של כספריות
שרק אחד מהם היה מאויש. היו בצידו השני של הבנק עוד שלושה
דלפקים שגם בהם הנוכחות היתה פחותה מחצי. הוא עמד באמצע הבנק
והציץ החוצה, דרך השמשות הגדולות לעבר המדרכה. קולן של המכונות
היה עמום בתוך הבנק, אך עדיין נשמע בשקט ששרר במקום. הוא הגיע
למסקנה שחשב שיגיע אליה עוד בהיותו בעברו השני של הבנק. הוא
יצא מחייך לעבר השומר הזקן שישב על כיסא עץ בפתח. החיים לא
חדלו מלהפתיע אותו וגם הפעם זה לא היה שונה. משהו אמר לו
שהפתרון שחיפש נמצא . שאלת עשרים ושתיים אלף הדולרים נועדה
לבוא על פתרונה, בעזרתם של חמש פועלים. מישהו עמד לשדוד בנק
ולעשות זאת בצורה הכי אלגנטית שיש.

יום שני לא התחיל ככל יום שני סטנדרטי עבור דוד ברזילי.
המכונית שלו נתקעה באמצע איילון ובנוסף לעובדה שהיא יצרה פקק
באורך של יותר מארבעה קילומטרים, הגרר בושש לבוא ונימק את בואו
המאוחר בגלל שנתקע באותו פקק. אז, כשהגיע לקיוסק כעבור שעתיים
ורצה להאזין לחדשות, רעש מחריש אוזניים מנע זאת ממנו.
הטרנזיסטור הקטן נתן את כל מה שיש לו, אך זה לא הספיק כדי
להתגבר על רעש המכונות. הוא מיהר לצאת אל הרחוב כדי לראות על
מה ולמה היתה כל המהומה ומה לכל הרוחות יותר חשוב מאשר לתת לו
לשמוע חדשות. בצידו השני של הכביש, סמוך לבנק, חמישה פועלים
קדחו בור. ממש ממול לכביש הונח תמרור עם סימן קריאה בתוכו. הוא
הביט על הנעשה למשך מספר דקות ואז ניאות לחזור למקומו בעקבות
לקוח שאיבד כבר את סבלנותו מלצעוק "אדוני, אתה מוכר כאן?".
מייד אחרי כן הוא שוב יצא להביט על הנעשה מצידו השני של הכביש.
החפירה המוזרה בקרבתו של הבנק היתה מעשה שהדהים אותו ויותר מכך
הדאיגה אותו הקרבה לקיוסק שלו. גם התמרור התמוה היה משהו
שהטריד אותו. הרעש וההמולה היו עלולים להפחיד את הקונים, וגם
אלה לא היו רבים מידי לאחרונה. החשש האמיתי שלו היה שלחפירה
תמימה זו היתה מטרה יותר מתמימה. כמו התמרור התמים שהיתה לו את
אותה מטרה לא תמימה. החיים היו לא תמימים בכלל, והוא לא אהב את
חוסר התמימות הזה.
"מה אם...", הוא שאל את עצמו בזמן שהעתיק את מה שראה בתמרור על
גבי פתקית שיצאה מהקופה הרושמת. "מה אם משהו מסתתר מאחורי הבור
הפשוט לכאורה הזה?".
מוחו התחיל להעלות אפיזודות שלא היו מביישות סופר מדע-בדיוני
עם דמיון עשיר. הדאגה שנבעה מהאפיזודות הללו היתה שמישהו מנסה
לחסל את העסק שלו. מישהו מנסה להשתלט על העסק שלו. הוא רק לא
הבין מדוע או למה בכלל מישהו צריך קיוסק שהכינוי שלו זה
"אוברדרפט"? זה לא הסתדר לו בדיוק כמו השאלה מי? הוא חשב שהכל
חבוי בתמרור. משהו בתמרור אמר לו שהמחזה שעמד ממולו היה יותר
מאשר סתם חפירה. הוא ציפה לשלט שיתאר למה נועדה החפירה ומה היא
מביעה. הוא בהחלט לא ציפה לתמרור עם סימן קריאה שמביע מה בעצם?
והוא כמישהו שעבר את התיאוריה בטסט הראשון לא זכר שקיים סימן
קריאה בתמרור. ואם זה לא היה מוכתב על-ידי הפרוטוקול, אז מה זה
יכל להיות?
"נפט?", הוא שאל. "האם מדובר פה בנפט?". הוא נזכר כי קרא
שמניותיה של חברת נפט ישראלית קפצו בכמה אחוזים במספר השבועות
האחרונים. אולי היה קשר בין השניים? אולי מישהו מנסה להניעו
לצאת מהאזור כי הוא "חבית נפט ענקית" כפי שאומרים?
מאותו רגע הוא לא ישב יותר בקוביית בטון לוהטת וחסרת תכלית. זו
היתה בשבילו הדרך אל הפנסיה, השקט והנחלה. התמרור המוזר הוסיף
להטריד את מנוחתו. הוא לא היה יכול להישאר רגוע עם חוסר הידיעה
מה הוא מביע והאם זה מוביל לכיוונים שהוא חשב עליהם. כשהגיע
גבר וביקש פחית גזוז, הוא החליט לפתור את הסוגיה בכך שישאל את
האדון מה דעתו על תמרור עם סימן קריאה. כך, כדרך אגב, בלי
להראות יותר מידי התלהבות שעלולה להביע משהו. "בוקר טוב", הוא
אמר בניסיון לפתוח בשיחה עם האדון שתוביל, כך קיווה, לפתרון
בעייתו. האיש ענד לעיניו משקפי שמש קטנטנים וחולצה עם אימרה
"אכלתם אותה" בצבע לבן. הוא נראה בדיוק האיש שיודע מה אומר
תמרור עם סימן קריאה. הוא לבש מכנסי ג'ינס משופשפים ונעלי
התעמלות ישנות. האיש הסיר את משקפיו ופתח את פחית המשקה והתחיל
ללגום ממנה. עיניו היו חומות ושפתיו היבשות הורטבו על-ידי
הגזוז ה"עזתי". "רועש הייתי אומר", הוא השיב ולגם שוב מהמשקה.
"זה כלום, זה כלום". מיהר ברזילי להשיב והחזיק את ידו הימנית
מתחת לדלפק ובתוכה היה הפתק ועליו הסימן שהעתיק מהתמרור. "אכפת
לך שאשאל אותך שאלה כלשהיא?", הוא שאל והחזיר לבחור עודף
מדויק, שהיתה פעולה שהוא לא נהג בה תמיד.
"אני די ממהר", השיב הבחור והחזיר את משקפי השמש לעיניו. בעל
הקיוסק לא התכוון לתת להזדמנות זאת לחמוק מידיו ומייד שלף את
הפתק שאחז והניחו על הדלפק.
"הייתה לי התערבות עם בן דוד שלי, בנוגע למה אומר התמרור הזה".
הוא הצביע על הפתק. הבחור הרים את הפתק וקירב אותו אל פניו.
הוא בחן אותו היטב. הוא סובב את הפתק מספר פעמים בכל מיני
זוויות וכשלבסוף מצא את הזווית הנכונה, שהיתה הזווית שהונח
ממולו הפתק לראשונה הוא אמר: "אני כמעט משוכנע שזה סמל ממשלתי
מסוים. כן, בזה אני כמעט בטוח. תמרור עם סימן שכזה, רגע תן לי
לחשוב...". הבחור העביר את ידו בשערו ואז אמר: "משרד הפנים.
אני משוכנע שזה משרד הפנים". דוד ברזילי לקח את הפתק חזרה.
"בדיוק מה שאני אמרתי". הוא הודה לו. מה יכול משרד הפנים לרצות
מקיוסק ישן או מבור הסמוך לבנק? הרעיון לא היה כה מוזר לגביו,
אך הוא היה צריך עוד מספר דעות.

בסיכומו של היום היו לו מספר תיאוריות בנודע לבור המוזר. אחת
מהם אמרה שמדובר במשרד ממשלתי כלשהוא - הוא רק לא היה בטוח האם
להאמין לבחור עם הזיפים או לעלמת החן שהתעקשה שמדובר במשרד
האוצר. השנייה הגיעה מאופנוען מבוגר שהיה משוכנע שזה סימן של
תקשורת עם חוצונים. את הגרסה הזאת הוא החליט לגנוז. האופנוען
המזוקן התנדנד מצד לצד כשהגיע לקיוסק לקנות פחית בירה, ולא
נראה כאדם הנמצא "על פני האדמה" במובן הרוחני של המושג יותר
משעתיים ביום. התיאוריה השלישית הגיעה מפועל ערבי שטען שראה
סמל שכזה סמוך למחסום צה"לי. מכאן שטבעו של התמרור היה צריך
להיות קשור לצה"ל בצורה כלשהיא. תיאוריה אחרת הגיעה מילד שחשב
שמדובר במים הניתזים מצינור. אם מסתכלים על זה אחרת זה כמו נפט
הניתז מבאר נפט. זו גם היתה התיאוריה שהכי אהב, משום שהיתה כה
קרובה למחשבות שלו מההתחלה. מישהו רצה לסלק אותו מהשטח. סביר
להניח שזה מישהו העובד בחברת נפט ישראלית שמניותיה עלו במספר
אחוזים, או קשר אחר לאותה חברה. כשהיה לו מניע ביד, חשוד עיקרי
והעיקר - סיבה טובה לבוא למקום ביום המחרת, הוא סגר מוקדם את
המקום והלך לשפת הים כדי לחשוב על דרכים להמשך פעולה. וכמו
שיום ראשון נגמר שלא בידיעתו עם מסקנה שלמחרת תהיה הפתעה
עבורו, גם יום שני זה נסגר בהבטחה שמישהו לטש עיניים לכל
הכיוונים וסרק את כל הגזרות שבסביבתו.

גיא אורן הביט בתמונות שבתיק העור המהודר שננעל על-ידי מנעול
מוזהב. הוא נעץ מבט ארוך ונוקב בכל אחת מעשרים התמונות חסרות
הצבע שבתיק ולאחר שסיים את כולן הוא הביט בהן שוב. זה היה חלק
מהתרגול שלמד ב-"מתקן". לפני כל משימה יש לשנן כל פרט והכי
שולי שיכול להיות, מאחר ויכול בהחלט להיות שדווקא הפרט האפסי
הזה לכאורה, כמו הדגל התקוע באחת הדירות שהופיעה באחת התמונות
לדוגמא, הוא זה שיציל את המצב ולעתים את האדם. לאדם
הפשוט, אותו אדם שהולך לקנות לחם וחלב במרכול השכונתי, דגל
התקוע באחת הדירות כשמו כן הוא. דגל התקוע באחת הדירות. בשביל
אותו אחד זה יכול להביע על מקסימום של שכחה להוריד את הדגל
מיום העצמאות האחרון, אך לא לאנשים כמו גיא אורן. בשביל אנשים
כמוהו מידע הוא הכול. "שמונים אחוז ממשימה זה מידע", הוא הקוד
שתחתיו אנשים כמוהו עובדים.  המיומנות להוציא מכל תמונה את
הפרטים החשובים שבה וגם להפיק מהלא חשובים דבר כלשהוא, נרכשת
על-ידי שעות על גבי שעות של צפייה בכל דבר שזז.
בתור סוכן מתחיל, אתה יכול למצוא את עצמך בתחנת אוטובוס, בלי
לדעת בדיוק מהי משימתך ואז להישאל על-ידי הממונים עלייך, מה
היה צבע חולצתו של נהג דן שעבר בקו  45 בשעה תשע וארבעים או
משהו כמו מהן בדיוק שתי הספרות האחרונות של כל אחד מהאוטובוסים
שחלפו באזור בשעתיים האחרונות משני כיווני הכביש. אנשים כאלה
הם נדירים, ואלו שממציאים את כל השיטות לבחון את אותם אנשים
נדירים, הם נדירים עוד יותר. כאשר הבטיח לעצמו איש המוסד שיותר
אי אפשר להפיק מהתבוננות בתמונה או במקום משהוא, אז בעצם
מתחילה משימתו. או שבעצם זה בא אחרי הארוחה המתלווה המצטרפת
לצפייה בתמונה או במקום. כשכל הפרטים טריים במוחו, והוא יכל
לדלות תוך שבריר שנייה מהן בדיוק הדרכים להימלט מכל מצב אפשרי
וכמו כן רעבונו גווע, יצא גיא אורן ביום שלישי בבוקר אל המשימה
שלו. המשימה בת"א. "המשימונת" כפי שכינה אותה. הוא נכנס לרכב,
התניע ויצא לדרך לת"א.

הוא החנה את הרכב, יצא ממנו ועשה מספר סיבובי סרק סביב רחובות
קטנים כדי להבטיח שאף אחד לא עקב אחריו. אחרי כן הוא נכנס מספר
פעמים לחנויות, חיכה בכל חנות מספר דקות ואז יצא לכיוון היעד
שלו.
כשישב בשדירה והביט על היעד, הוא הבחין במשהו שתפס את עיניו -
אותו פרט שולי שהוא הורגל במהלך השנים לתפוס. זה היה משהו שכל
בן אדם היה תופס לו היה בסיטואציה זו. זה הרי היה רועש כל-כך
וכה פומבי שלא היו צריכים להיות מומחים גדולים כדי להבחין
בדבר, אך הוא ידע, או שיער הוא מונח שאוהבים להשתמש בו אנשים
מקצוע, שמדובר במשהו אחר ולא במה שהמציאות כביכול מכתיבה.
"מציאותי הוא רק משהו דמיוני" היה כתוב בהקדשה של הספר הדוחה
שקיבל יחד עם תלוש המשכורת של ספטמבר. לכן הוא המשיך במעקב כדי
לנסות ולנתח את המצב החדש שעלול היה לסבך את ה"משימונת" שלו.
חמשת הפועלים שחפרו את הבור היו מבחינתו "המצב החדש" והבור
שחפרו היה "הסיבוך". אלו לא היו הכלים שאיתם הם חפרו. זו גם לא
היתה העובדה שמחציתם נראו לו רומנים ומחציתם האחרת תאילנדים,
שגם זו לו רצה יכלה להיות דאגה בפני עצמה. הקרבה של המקום
למשימה שלו היא זו שהדאיגה אותו כל-כך והעלתה את החשש שהדברים
אינם הלכה למעשה כפי שנרשמו בתדריך שבתיק. הוא התקרב מספר
מטרים ואז התיישב בספסל נטוש, קצת עקום וחסר צבע וסרק מחדש את
השטח מכל הכיוונים, בצורה שלא תשאיר את הרושם שהדבר שהוא מחפש
זו החפירה המוזרה. כשראה שמספר פועלים עזבו את מקום עבודתם
וחצו את הכביש, אז הסתבכו העניינים עוד יותר. המרחק היה רב
מידי בשביל שינסה לקרוא את השפתיים שלהם בזמן דיבורם. גם לו
רצה לעשות זאת הוא לא ידע בדיוק איך. זה בגלל שבזמן שהיה אמור
להישלח מטעם הארגון לקורס ספציפי זה, התחוור לו שנגמרו המקומות
וש-ז., האחראי הישיר שלו, שכח, כבעבר, לצרף את שמו לרשימה
בזמן. כשחזרו הפועלים שחצו את הכביש, הנותרים עשו את הדרך אל
מעבר לכביש. כעבור דקות הם חזרו לעבודתם. הוא יישר את העניבה
שנטתה יותר מידי ימינה, ופשפש באחד מהכיסים הרבים שבמקטורן שלו
בחיפוש אחרי דף נייר ועט. הוא לא התכוון לתת "למשימונת" שכזו
להיכשל בגלל שיבצע את המוטל עליו נוכח הנסיבות. הוא העדיף
לשאול פרטים ורק אז לבצע את חלקו. זמנו היה גמיש, אפילו גמיש
מאוד. בארגון לא צריכים למלא טפסים על שעות העבודה המושקעות.
יש אמון הדדי שמה שרושם הסוכן זה אכן כמה שהשקיע בפועל. זו גם
הסיבה שמשכורות כמו חמש עשרה אלף דולר בבנק בשוויץ עם מנעול
לכספת וקוד בן עשרה ספרות, אינו דבר נדיר בהכרח.השאלה "האם
לארגון יש איזה חלק במה שראה?" היתה זו שתיתן את האור הירוק
להמשך. ולא...הוא היה אופטימי מטבעו והוא לעולם לא חשב על
"לא". בשבילו "לא" היה אך ורק ההיפך מ-"כן" ולא משהו שאמור
להיות מענה לשאלות. הוא מצא דף נייר שכותרתו: "חיים את בני
תריסים" לא הסגירה את כל האמת ושום דבר שהוא אמת. הוא רשם מספר
טלפון על הדף ואחרי זה רשם: "האם יש לכם חלק בהתערבות בת"א".
לבסוף הוא הוסיף את שמו המקצועי - "ג.". אז הוא התחיל להמיר את
המשפט הפשוט לצופן שהיה נהוג לשימוש בצוות שלו. לכל צוות היה
את הצופן שלו, וזה התאפשר לאור המגוון הרחב של הצפנים שהיה
ידוע לסוכנויות הביון השונות ואשר מה שעלה עליהם בכמות היה רק
מספר השיטות לפענח כל צופן שכזה. הצופן של הצוות שלו הצריך
ממנו אך ורק הבנה בסיסית של מבנה
הטלפון וקצת יכולת בהמרה מעברית לאנגלית.הוא התחיל לרשום את
הספרות שקיבל במקום כל אות ואות מתחת למשפט המקורי וכשסיים הוא
בדק את שרשם. הוא לא רצה חס וחלילה לטעות וכתוצאה מכך תתקבל
הודעה כמו: "האם יש לכם חלק בהתערבות בתא" שהיה מקרה שונה
לחלוטין, בפרוש שונה מכל וכל מאשר "האם יש לכם חלק בהתערבות
בת"א". כשהבדיקה השביעה את רצונו הוא גזר מהפתק אך ורק את שורת
המספרים ואת שאר הפתק שרף, תוך הקפדה לוודא שמהמשפט לא נשאר
זכר וגם לא מ-"חיים את בני תריסים". זה היה הנוהל וזה לא היה
הזמן לכיפופי נהלים, כפי שעשה לא פעם. אז הנסיבות היו שונות,
ואז לא היה לו ממונה ששוכח לרשום אותו לקורס "לקריאת שפתיים".
הוא יצא מהשדירה, עשה עוד מספר סיבובי סרק לאחר שעבר סביב
טלפון מספר פעמים עד שהרים את השפופרת והקיש מספר ידוע לו. הוא
קיבל צליל צורם שהזכיר צליל פקס. הוא חייג בצורה איטית את כל
אחת מהספרות בדף הקטן שהיה בידו והאזין למשמע הצלילים שהפיקה
כל הקלדה. הוא סגר את השיחה וחזר למכוניתו. הדבר היחיד שנותר
לו לעשות היה לחכות.

"תאמר לי, אחי. מה בדיוק חופרים כאן?". דוד ברזילי לא ציפה
לשאלה המפתיעה מהבחור שהציג עצמו בתור "ניסים" והוא היה בטוח
שהשם מזויף. מה הוא יענה לו? שקודחים בור כי מצאו פה נפט וגם
הקיוסק נמצא על אותה חלקת אדמה? זה היה סיכון גדול מידי לספר
את האמת. מצד שני שקר טוב יעשה את המלאכה היטב. "מחליפים את
הצנרת", הוא השיב ובחן את הבחור שעמד מולו ושתה מהגזוז. מכנסיו
היו אלגנטיות בצבע שחור ונעלי עור, מהסוג שאנשים כמוהו קנו
התאימו ליתר התמונה. חזותו של ה-"ניסים" הזה לא עשתה עליו רושם
טוב. הוא לא נראה כמו בחור שהיה רוצה לשדך לבת שלו, או לבת של
השכן של הבן דוד שלו, או לכל אדם זר שניגש לקיוסק ונראה כאילו
יש לו בת חסרת שידוך. הוא לא שפט אנשים על-פי הצורה החיצונית
שלהם, והפעם הוא חרג ממנהגו. החזות של הבחור הסתכמה במילה אחת
- צרות. וכאלה היו לו הרבה. יותר מידי הרבה. הבחור המשיך לעמוד
ליד הקיוסק שלו ולעשן סיגריות בקצב מסחרר. הוא רצה שרק ילך
משם. הוא הבריח את הקונים וזה לא היה טוב, גם אם השטח שמעליו
ממוקם הקיוסק שלך הוא שדה נפט. "עוד משהו, ידידי?", הוא שאל
בנימוס וניסה לשתול רמזים עבים שהיה עדיף לו עזב את המקום.
"תביא לי עוד אחת כזאת", השיב ניסים וקימט את הפחית הריקה
שעמדה על הדלפק. דוד ברזילי ניגש והוציא עוד פחית מהארגזים
מאחור. הבחור הניח עשרה שקלים ופתח את הפחית. לאחר לגימה ארוכה
מאוד, יותר מידי ארוכה לטעמו של בעל הקיוסק שהתפלא שאפשר לשתות
משקה מוגז בכמות כזו ועוד "עזתי", הוציא ניסים עוד סיגריה
והמשיך להביט לעבר הבור העמוק. "מתי צריכים לסיים את הנחת
הצינורות?"
"לא יודע. זה לא ממש מעניין אותי", העיר בעל הקיוסק ועשה עצמו
כאילו הוא מתעניין בספירת הכסף בקופה.
"מתי התחילו?"
"מתי שהוא". הוא ענה בנימה עצבנית קימעה. הבחור שלידו לא נראה
מהחכמים הגדולים של הדור אך גם הוא הבין ש-"מתי שהוא" ששמע היה
קצת בטון גבוה מידי לטעמו. "קשה לך לענות, הא דוד?". ניסים
כיבה את הסיגרייה על דלפק השיש והמשיך לעמוד באותה נקודה.
בעל הקיוסק הצטער שעיצבן את הבחור. זה לא מה שהוא היה צריך
באותו רגע ובאף רגע בחיים. הבחור עם החולצה הפרחונית נראה כמו
מישהו שהבערת קיוסק אינו מעשה פסול לגביו. בהזדמנות אחרת הוא
היה מסכים שישרפו את הקיוסק שלו, אבל בהחלט לא כשנפט נכנס
למשוואה.  "אני מצטער. בעיות במשפחה". הוא ניסה לתקן את המצב
ופתח פחית אחת לעצמו ואחת
לבחור. אולי אם שלפוחיתו תתפוצץ הוא יעזוב, הוא חשב. ואז חשב
שנית והבין שזה לא יעזור כי אנשים כמוהו משתינים על עצים במקום
ציבורי בלי להניף עפעף. "בסדר, אני מבין. בטח האישה, הא אחי?"
"כן האישה". הוא חייך. זה לא היה כה רחוק מהאמת הוא השיב לעצמו
כשנקיפות מצפונו הטרידו אותו. "אתה עובד קשה כאן? אולי תמכור
את הקיוסק וצא לפנסיה או משהו?"
רוח קרירה נשבה מהים ונכנסה מבעד לפתחים הקטנים שמשני צדדיו.
הוא לא היה צריך לפתוח היום ואם כבר פתח, אז לפחות לא היה צריך
להשיב בחיוב לשאלה "יש לך משהו קר?" כשהגיע המנוול השעיר
לקיוסק שלו. במצב הנוכחי היה אפשרי לסלק את העלוקה רק עם אלה
בראש. הוא ניסה לאתר משהו שיכול להחליף אלה במקרה הצורך.
"אתה צריך לנוח. לקום מאוחר, לקפוץ לים, לאכול במסעדות. אלו
החיים. כך אני חי".
"וממה אתה מתפרנס?". מושג כללי בנוגע למקצוע של הבחור היה לו.
"אני סוחר. קונה ומוכר. אתה יודע..."
זו היתה כבר שיחה ארוכה מידי בשבילו. אלה ביד לא היתה לו וגם
לא שיטה להיפטר מהבחור. "אז אתה לא יודע מתי הם מסיימים או עד
לאיפה זה, הבור הזה?". הוא השיב לשלילה. הבחור צעד מספר צעדים
ובעל הקיוסק נשם לרווחה. לא לאורך זמן כי אחרי מספר שניות הוא
חזר ועמד באותו מקום. "ככה סתם מחליפים צינורות, יום אחד?
וואלה, לך תבין ת'עירייה הזאת. תגיד, ראית כבר הכניסו צינורות
לשם או עדיין חופרים?"
דוד ברזילי הרהר בטרם ענה ש-"לא, עדיין לא הכניסו צינורות
ושהוא מצטער, אבל עליו לסגור כי יש לו איזה עסק לסגור בבנק".

כשהיה בתוך הבנק הוא הרגיש כמו אידיוט. זה לא היה הבנק שלו,
ולא היו לו שום פרטי זיהוי שאיתם יכל לעשות משהו, במקום הזה.
ניסים נותר לעמוד באותו מקום דקות רבות ודוד ברזילי התחיל
להתעצבן. להתעצבן ולמשוך תשומת לב. הוא לקח תור לפקידות
העוסקות בהלוואות וישב. בנקודה כלשהיא הוא לא ראה יותר את
הבחור . הוא קרע את הפתק עם המספר "520" וחזר לקיוסק. השטח היה
נקי וזה היה טוב. לא להרבה זמן....

גיא אורן ישב בסלון ושוב הרים את השפופרת כדי לאמת בפעם
העשירית אולי שיש קו. חלפו שתיים עשרה שעות מאז שידר את המסר
שלו ועדיין לא התקבלה תשובה בביתו. הוא עזב את הסלון וירד
למרתף, נזהר לא לדרוך על המקומות בהם היו חסרות מדרגות. ואז
חיכה. היה חשוך מאוד והמקום היה צפוף. הוא המתין כך כשעה, עומד
בחושך כשרגליו ישרות וגופו ממען להתקפל מחוסר הנוחות. כעבור
שעה הוא עלה חזרה לסלון והביט על השפופרת. השיטה לא פעלה. הוא
לא הצליח להשפיע על קבלת השיחה באמצעות מחשבתו וזו לא היתה
הפעם הראשונה שהדברים מן הסוג הזה קראו לו. זה קרה פעם, אחרי
שעבר את הקורס "לזיהוי חפצים באופן רנדומלי". בסיום הקורס הוא
היה בעיצומה של משימה, והוא זיהה, לא נכון יש להוסיף, שהאיש
שאיתו עשה עסקים "כביכול" עומד להוציא אקדח ולא מצית כדי
להדליק את הסיגר שבפיו. מקץ שניות האיש היה כבול על הארץ, חבול
קשות והמשימה שלמענה נרתם ירדה לטמיון. בנוסף הוא היה צריך
לשלם את הוצאות בית החולים שהסתכמו בכמה מאות דולרים, בגלל
מצבו הקשה של הפצוע. ופעם אחרת, נשבע לו המרצה שהוזמן במיוחד
ל"מתקן" באופן חד פעמי, ואשר הוצנח ממסוק כדי שלא יאלץ לעבור
את תלאות הכניסה כי "טלקנזיס כן עובדת". הוא אמר שאפילו רשתות
ביון משתמשים בשיטה זאת. ככל שניסה להביא אליו את הרכב בפעם
שרבע מהצבא הטורקי רדף אחריו, זה לא עזר. להיפך, כאשר כבר הגיע
בעצמו אל הרכב, התברר לו שהטלקנזיס הדפוק רק שיבש את מערכת
ההצתה של הרכב. הטלפון לא צלצל. אפילו לא גיהוק קטן שיכל אולי
להסביר כי יש בעיות בקו או שמישהו חושש מהאזנה. "בהכול בזק
אשמים", הוא צעק ונכנס למטבח כדי להוציא לעצמו פחית בירה קרה.
"הם והטכנולוגיה הטיפשית שעובדת אך ורק בניסויים ולא ברגע
אמת". הוא לגם מהפחית וקינח את אפו. הוא לא ידע מה עליו לעשות.
הוא התהלך אנה ואנה בסלון כמו מישהו שיודע את התשובה, אבל
מתלבט האם הגיע לתשובה הנכונה או האם זוהי התשובה שרוצים שהוא
ייקח, גם אם איננה התשובה הנכונה. הוא החליט לבסוף, בעיקר בגלל
שהיה אדם פרקטי שלא השאיר כביסה מעבר לשעה שלוש בשמש השורפת,
ללכת ולממש את משימתו.

"תביא לי פחית גזוז, בבקשה".
דוד ברזילי התקרב אל פנים הקיוסק ופתח ארגז חדש. הפחיות
"העזתיות" נמכרו היטב, והוא חשב להביא עוד כמה ארגזים אם הן
תמכרנה בקצב שכזה. האדם שממולו היה לבוש במקטורן שחור שהיה
ניגוד למזג האוויר הקיצי. היו לו משקפי שמש שחורות שהסתירו את
עיניו מכל הכיוונים. הוא נראה אדם חשוב - עניבה, בגדים
מגוהצים, חמישה עשר שקלים עבור פחית ששווה במקרה הטוב שתיים,
כלומר אדם לעניין. הוא היה ניגוד לעלוקה שביקר אמש ואשר לשמחת
בעל הקיוסק לא חזר גם הפעם. "איך העסקים, ידידי?"
"כמו נדנדה. יום למעלה ויום למטה".
"ככה זה החיים . נדנדה שמתחילה מעלה-מטה ומסתיימת למטה". דוד
ברזילי צחק בקול רם והבחור לבוש בהידור הצטרף אליו. הוא עשה
רושם של בן אדם טוב, חשב בעל הקיוסק ופתח קופסת ביסקוויטים
והציע לאדון שמעבר לדלפק. "הרבה שנים אתה בעסק הזה?"
"כן, כבר הרבה שנים. השנים עוברות".
גיא אורן השעין את ידו על הדלפק והסיר בראשונה את משקפיו.
עדשות המגע הכחולות שלעיניו נועדו להסתיר את העובדה שהוא היה
בעל עיניים חומות, והמסכה המיוחדת שלבש לפניו, נועדה לוודא שאם
זה לא יעבוד, אז משהו אחר יעשה את העבודה. הוא לגם מהמשקה,
מתעלם מהטעם המבחיל כדי לא לפגוע במשימתו. "אדם צעיר כמוך צריך
לעבוד כך, בשמש, שלקוחות מעצבנים צריכים לטרטר אותו כל
היום...".
פניו של הקליינט שלו היו אדומות ושערו היה קצוץ. מה שבעל
הקיוסק לא ידע זה שהאדון משתעל יותר מפעם אחת בדקה משום שהאקדח
שהיה מחובר לנרתיק מיוחד מאחורי החליפה היקרה, לא ישב היטב
והוא הכה בצלעותיו. הוא לא יכל היה לדעת שעבור איש מוסד
השתעלות היא בעצם שיטה להסתיר כאב.
"אתה צודק, אבל ככה זה".
"אני הייתי צריך דבר שכזה".
"אתה? מה אתה צריך דבר כזה? עם בגדים כאלה אתה בטח מרוויח כמה?
עשרים, שלושים אלף נקי בחודש?". דוד ברזילי נעל את הקופה
והתכונן לסגור את העסק. "לא בשבילי. זה בשביל אבא שלי. אתה
יודע, בן אדם זקן, בפנסיה, כל היום יושב בבית, אין לו מה
לעשות. אז עדיף שיהיה בקשר עם אנשים. זה בדיוק מה שהוא צריך".
גיא אורן זז ממקומו כדי שבעל הקיוסק יוכל להרכיב את מספר
המנעולים הרב שנעלו את דלת המתכת לדוכן. "יכול להיות". דוד
ברזילי התחיל לנעול את המקום.
"אתה מכיר מישהו שמוכן למכור לי דבר כזה? אתה אולי מוכר?"
נתפס לבעל הקיוסק הגב כשהוא שמע זאת. הוא פלט "אייי" ארוך ותפס
עם יד שמאל את בטנו כדי שהכאב יפסק. גיא אורן תפס אותו מצידו
השני ועזר לו להגיע לספסל ציבורי שהיה קיים מאחורי הקיוסק
והציץ הישר אל הבור החשוף. דוד ברזילי לא ידע ממה להיכנס
לפניקה. מזה שגבו נתפס בצורה שכזו ומכאן שהוא הולך ומזדקן, או
מזה שההתעניינות בקיוסק שלו גברה במספר ימים כמו שלא גברה בכל
עשרים השנה שהוא היה ממוקם שם. והבור, שהצליח להעיף בו מבט
חטוף לפני שתפס את גבו בשתי ידיו ויבב, היה התזכורת לכך
שהעניינים היו יותר מסובכים. "אני מוכן לשלם ביד נדיבה. העיקר
שאבא יהיה מאושר". גיא אורן תפס את גבו של בעל הקיוסק ובתנועה
מהירה, בלי לתת לבעל הקיוסק זמן להשמיע "אל תתעסק עם הגב שלי",
הוא יישר את הגב וצליל "קראק" נשמע. בעל הקיוסק היה המום
מהמהירות שכל זה נעשה ומהעובדה שהכאב בגבו נעלם כאילו מעולם לא
היה. הוא נרגע כמה רגעים וחזר לנעול את הקיוסק שלו. "אני נאלץ
לסרב", הוא השיב ותקע את המנעול האמצעי, השמן מכולם שבקושי
נכנס ללולאות המתכת.
"עוד לא שמעת את הצעתי. אני מבטיח לך שהיא תהיה נדיבה מאוד".
"כן יכול להיות, אבל זה עסק משפחתי. זה לא דבר שכסף יכול לקנות
או להחליף. כל סכום". התגובה הזאת של בעל הקיוסק הפתיעה את גיא
אורן. מה שהיה רשום בתיק היה ש-"האיש היה מוכן למכור את הקיוסק
גם לערבי עם בעיות ביטחוניות המועסק מטעם סוריה והעיקר שיקבל
את כספו". זו לא היתה תגובה של מישהו שהקצין את דעותיו עד כדי
כך. זה לא הצטייר בעיניו כמו מישהו שטען ש-"הקיוסק הזה הוא קוץ
בתחת, קרע בכיס ומכה חזקה באשכים", כאשר פטפט עם אחד מסוכני
השטח שהכין את הרקע למשימה באחת מהפאבים בת"א. האם במחי יד
אפשר להשליך הצעה כל-כך נדיבה שממשלת ישראל מוכנה לשלם? האם
אפשר לחולל בכלל שינוי כל-כך קיצוני בחשיבה במהלך מספר ימים
זעום? לא, זה לא הסתדר. לא הסתדר בכלל. אלא אם כן, משהו אחר
גרם לשינוי הזה. דבר אחר שיכל להביא לתגובה קיצונית כל-כך. דבר
שכזה לא היה רשום בתיק, וזה הצריך ממנו זמן לנתח את המצב החדש.
זמן כדי לחשוב על דרכים להפוך את הקערה על פיה או במילים אחרות
- "לקנות מהבן-זונה את הקיוסק הדפוק כי עם המוסד לא מסתבכים
וכשהמוסד רוצה המוסד קונה".

הוא התקרב לסנדלריה והסתכל מסביבו.
"אני צריך זוג נעליים. יש לי מספר 146", הוא אמר לסנדלר הזקן
שריח עור חריף נדף ממנו. ניסים הגיש לסנדלר הזקן פתק ועליו
המספר "146" כתוב בכתב יד רשלני ומתחתיו השחיל שטר של  100
דולר. הסנדלר הזקן העיף בו מבט נוקב ואחרי כן העיף מבט בפתק.
כשלקח את הפתק לידו הוא הבחין גם בשטר המקופל מתחתיו. כל
הסימנים הראו שהאיש שלפניו הוא האיש אשר לו הוא היה צריך לתת
את השקית המיוחדת שהופרדה משאר שקיות הניילון, שמוקמו על קולב
בתוככי הסנדלרייה. לא ביקשו ממנו הרבה. "רק תמסור למי שיביא לך
פתק עם המספר 146 עליו את השקית עם המספר 146 עליה והכסף שיתן
לך האדם יהיה שלך", אמרו לו. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא
עשה שליחויות שכאלה. לא היתה כל סיבה שהמשימות הללו ייכשלו אי
פעם. לא היה אכפת לו מה היה בשקיות שהעביר, וטוב שכך היה כי
אדם בגילו היה עלול לחטוף התקף לב אילו ידע שהשקית שאחז בידו
ועלייה המספר 146 הכילה שתי פצצות היכולות להמריא אותו ואת
הסנדלרייה שלו הישר לשמיים. ניסים לקח את השקית והלך משם. בדרך
הוא העיף מבט על קופסאות הפלסטיק שחוברו על-ידי חוטי חשמל
פירטיים ושעון אנלוגי שהמספר הכי גבוה בו היה 60.

ת"א בשעה  שתיים בלילה נראתה כמו ת"א בשעה שתיים בצהריים עם
הבדלים מעטים - היכן שהיו פעם אנשים רבים ביום, הם נעלמו לגמרי
בלילה. היכן שנסעו עשרות מכוניות ביום - נסעו רק אחת או שתיים
בלילה והיכן שלא דלקו פנסי הרחוב ביום, הם גם לא דלקו בלילה.
ניסים ניצב על יד הבור. הוא היה לבוש כולו בבגדים שחורים:
מכנסי טריינינג שחורות עם חולצת טריינינג שחורה, נעלי ספורט
שחורות אשר הורדו מהם הפסים הלבנים הדקורטיביים וגרביון שחור
שכיסה לגמרי את ראשו והפריע לנשימה תקינה. הוא הוציא מכיסו את
הפנס שקנה בחנות הצעצועים ביום אמש והפעיל אותו. הפנס גמגם
לפני שנדלק. הוא אחז בפנס והאיר איתו על פנים הבור. הוא ירד
במדרגות המתכת והתכופף כדי לזחול למחילה. הוא התחיל לזחול
במחילה שגובהה לא היה יותר מחצי מטר, תוך שהוא סופר את מספר
הפעמים שזז עם יד ימין שלו ויד שמאל. כשהגיע למספר שחישב שעליו
להגיע על-ידי ספירת מספר הצעדים מפתח הבור עד למרכז הבנק, פחות
או יותר, הוא עצר והרים את הגרביון מהפנים שלו והשאיר אותו על
גבי שיערו. בגדיו היו ספוגים בזיעה וטיפות הזיעה נכנסו לעיניו
וצרבו. הוא ניגב אותם עם חולצתו והוציא מהתיק השחור שעל גבו את
שתי קופסאות הפלסטיק עם השעון האנלוגי. הוא כיוון את השעון
למספר 60, כפי שקיבל את ההוראות בפקס ולחץ על הכפתור שעליו היה
רשום "לחץ". זוג הקופסאות לא השמיעו צליל כלשהוא. המחוג
האנלוגי התחיל לזוז. כל שנייה הוא זז בעוד קצת ועוד שנייה חלפה
והמחוג זז בעוד קצת. ניסים הביט בקופסאות הפלסטיק ובשעון
האנלוגי. המחוג עבד ואפילו הנורית שמתחתיה  היה רשום "פועל"
דלקה. הצרה היתה שהמחוג נע מהר מידי. הוא כבר דהר למחצית הדרך
וזה לא היה סימן טוב. הוא התחיל להסתבך כשניסה לצאת החוצה.
סיבוב במאה ושמונים מעלות היה כמעט בלתי אפשרי, אך הלחץ שהוא
נכנס אליו המציא את הבלתי אפשרי. גופו עשה פנייה בלתי אפשרית,
ידיו ורגליו הגיעו לכיפוף בלתי אפשרי וחצי המטר שנותר לו לתמרן
כבר לא היווה בעיה. הוא צרח וצעק, רטן וקילל. בדרך חזרה אל
הסולם הראשי הוא כבר לא ספר את מספר הצעדים שעשו ידיו. כל מה
שהוא רצה לעשות היה לברוח משם וכמה שיותר מהר. לצאת החוצה
ולהימלט. לא היה אכפת לו שבחוץ עלולים לחכות לו שוטרים שיכניסו
אותו לבית הסוהר. הוא היה צריך להגיע במהרה לפתח ולאור קצב
סיבובו של המחוג - הזמן היה
בעוכריו. גם התיק היה בעוכריו, כי נפל מגבו והפריע לו להזיז את
רגליו. הוא בעט בחוזקה עד שהצליח להסיר את התיק והשאיר אותו
שם. הוא הגיע לסולם וכמעט שהחליק ממנו בעודו באמצע הדרך. הוא
הרים את ראשו מהבור. אף אחד לא חיכה לו שם והוא מיהר לצאת
ולברוח. בלבו הוא ספר את השניות שנותרו. "6, 7, 8, עוד מעט, 5,
4, 3, 2...."

הצרה עם המחוג קרתה, כך נזכר כשהובל במכונית המשטרתית, בגלל אי
הבנה בינו ובין דודו, האיש שהיה אחראי להכין את הקופסאות.
דודו, מעולם לא גמר שתיים עשרה שנות לימוד, וגם את התעודה
שהעידה שגמר שמונה שנות לימוד הוא קיבל בגלל שאבא שלו, עבריין
ידוע, היה זה שאיים להצית את בית הספר אם בנו לא יקבל תעודה.
חוץ מזה, דודו נפל פעם ממשאית במהלך ניסיון להוציא ממנה את
הטייפ ומאז קרה לו משהו. הוריו היו אף הם גורם שולי בצרה הזאת
מאחר והם קנו לבנם כשהיה בן שלוש עשרה, כמתנת בר מצווה, שעון
דיגיטלי משוכלל ומאז דודו לא יצא מהבית בלעדיו. מאז בעצם
ידיעתו על אלמנטים אנלוגיים לקתה בחסר. ניסים שיחזר במוחו את
השיחה עם דודו כשהובל עם אזיקים להערכת מאסר בגין פיצוץ בת"א
וגרימת נזקים. הוא הבין שהטעות היתה בעצם, בגלל שביקש "פצצת
השהייה עם פקטור של  ,"60", שכל עבריין מכיר זאת כפצצה היכולה
לתזמן אחורה עד שישים דקות. דודו, כך הבין, כנראה לא היה ככל
העבריינים, ובגלל בעיותיו הרבות הוא הבין שמדובר ב- 60 שניות
בלבד. הבדל קטן - שניות ודקות.

הצרה עם עצמו, כך הבין כשקיבל שנתיים וחצי עם שנה על תנאי,
היתה שהוא לא יודע לאן לרוץ במקרה של לחץ. לו רץ שמאלה, במקום
ימינה, הוא היה מגיע במהרה לביתו בלי שאף אחד ידע שהוא היה
הגורם לפיצוץ המסתורי בשעה שתיים וחמש עשרה דקות. אך הוא רץ
במקום זה ימינה, עדיין לובש על שיערו את הגרביון ונתקל לגמרי
במקרה בקבוצת שוטרים שפיצחה גרעינים באחת מהפיצוחיות הפתוחות
עשרים וארבע שעות ביממה. לשוטרים לא היה ספק כי האדם הלבוש מכף
רגל ועד ראש בבגדים שחורים וחמוש בגרביון, הוא כנראה הקשר
לפיצוץ העז שהקפיץ את כל השכונה על הרגליים. הם עצרו אותו
והובילו אותו למקום הפיצוץ כדי שיחזה יחד איתם בנזק שגרם במו
ידיו.

הצרה הנוספת עם עצמו, כך הרהר כשישב בתא הכלא "אבו-כביר" ביפו,
היתה חוסר ההתמצאות שלו במחילות סגורות. הוא טעה בהנחה שהמחילה
עברה מתחת לבנק, כי כשהגיע למקום עם ששת השוטרים הוא הבין
שהבנק נותר לעמוד כמות שלשום, אך הקיוסק, אותה קופסת אבן שעמד
לידה אמש, נעלם כלא היה. רק גל אבנים נותר במקום.

הצרה האחרונה שלו כשחשב עליה, פרט לזה שהיה תקוע במקום המסריח
ההוא למשך שנתיים וחצי, היתה העובדה שהתיק שלו נותר שלם למרות
הפיצוץ העז, ובתיק היה את כל מה שעורך הדין מטעם התביעה קבע
כ-"ראיות בלתי ניתנות להפרכה". סניגורו ביקש לסגור "עסקת
חבילה", אך התובע טען שעסקאות שכאלה עושים כאשר אתה עומד
להפסיד ולא כאשר הפושע שאתה תופס כל-כך אידיוט.

גיא אורן היה המוקד לנעיצת העיניים הרבות סביב לשולחן העגול.
הוא הרגיש מגומד, חדל אישים ובעיקר שעיר לעזאזל. לא עזרו להם
הנימוקים שהוא קודד שמשהו חשוד מתחולל ליד הקיוסק. זה לא עשה
עליהם רושם, בייחוד כאשר הם דיווחו כי ההודעה שקיבלו היתה:
"כמה דובדבנים לשים בקצפת", שהיתה מסתבר סיסמא להתחלת מבצע
סודי בניקרגווה ולא "התיק" בת"א. הוא נשבע להם שזה לא מה
שקודד, אבל זה חסר סיכוי כשמהעבר השני עד האופי הוא מחשב
שעל-פי הדו"חות שפלט הוא קודד "כמה דובדבנים לשים בקצפת" ולא
"האם יש לכם חלק בהתערבות בת"א". הבוס שלו, שהזיע יותר מהרגיל,
ביקש הערכת מצב על פיצוצה של המטרה שלהם. "מדוע התפוצץ המקום
שהיה אמור לשמש כבית מבטחים, שם יקבלו משימות ויחזירו תשובות
למשימות, ומי עשה זאת?". הוא שאל. התשובה היתה ברורה כשמש. כל
אחד הבין ששאלתו של הבוס היתה רטורית כי ממנה התבקשה התשובה
הרגילה שהיה זה ארגון ביון מתנגד: עירקי, אירני, סורי, לובי
וכיוצא באלה, שעלה על המטרה של המוסד לשים את ידו על הקיוסק
ולכן החליט לסכל את המטרה הזאת. ואת הכתבה בחדשות של  שמונה
כולם ביטלו כשטות מוחלטת. זה היה מגוחך, פשוט בלתי אפשרי באף
אפיזודה שלא תהיה, שהיה זה עבריין ישראלי, דג רקק חסר שכל
וקורדינציה, שיכול היה להפיל כך בפך את גדול מוסדות הביון על
פני כדור הארץ. "שעיר לעזאזל", מישהו פלט, "מחפש פרסום", אחר
העיר.
כשכולם הסכימו ביניהם שכישלון הוא דרך הטבע, הם סרקו
אלטרנטיבות אחרות למטרה שלהם. "אני רוצה להחמיר עם השמירה",
סינן הבוס בטרם יצא עם הסיגר בפיו. "יש חפרפרת בארגון ואני
מתכוון למצוא אותה, גם אם אצטרך...". הוא לא השלים את המשפט.
הוא לא רצה שהדברים יתנקמו בו אחרי-כך. הוא היה אחד ששונא
דברים שחוזרים אלייך בדיוק כמו הכתוב על החולצה שלו: "בומרנגים
זה טוב באוסטרליה".

דוד ברזילי ישב תחת השמשייה בחוף הים. הוא החזיק בידו את
המקומון התל-אביבי וחיפש את האזכור על הפיצוץ בשעה שתיים ורבע
בלילה. כספי הביטוח התחילו לעשות את דרכם לבנק שלו, וזה היה
סימן טוב. בדיוק כמו העובדה שהבור שנחפר ליד הקיוסק שלו היה
באמת למטרות החלפת צנרת ולא גילוי נפט כפי שחשב, ואם כך היה
המצב, אז הפיצוץ בת"א דווקא פעל לטובתו. הוא יכל להירגע, לשבת
על החוף כמו שרצה מאז ומעולם, ולחייך למראה הבחורות הנאות שחצו
את קו הראייה שלו. מה שהציק לו, למרות זאת, היתה הסיבה שבגללה
פיצצו את הקיוסק שלו. איזה אנשים אלה, הוא חשב, שמפוצצים
קיוסקים רק משום שאמרת "מתי שהוא" בנימה עצבנית משהו? זה לא
נקלט אצלו באף צורה שהיא. הוא הפסיק לחשוב על כך, כששיפרה אשתו
יצאה מהמים וישבה לצידו. "אתה רואה דוד, הכול יצא כשורה", היא
אמרה לו. "בדיוק כפי שרצית". הוא הביט בה ואז בחוף. מחשבה
התחילה לחלחל אליו והיא שזה מה שנותר לו לעשות מעתה ואילך. הוא
הרגיש עגום ומדוכדך. הוא לא חשב על המצב שגם אשתו תפסיק לעבוד,
ולהיות איתה עשרים וארבע שעות שעות, זוהי משימה אשר לידה עמידה
בשמש בתוך קופסת בטון ומכירת וופלים נראית כמו משחק ילדים.