התיישבתי הרחק מן ההמולה. הוצאתי את ספר הקריאה שלקחתי איתי
לנסיעה הזו ופתחתי אותו במקום שבו הפסקתי לקרוא קודם לכן.
הסימנייה שלי היא, למעשה, מזכרת ישנה שנתנה לי מישהי שאהבתי
פעם. זה קרטון כתום שעליו היא ציירה נערה, היושבת מתחת לענפיו
של עץ המושיט זרוע מלטפת. העלים נדמים לי כזזים ברוח הקלה
הנושבת עכשיו והנערה מתחילה לגלוש לעברי באיטיות ומתיישבת
לצידי. ידה החמה מלטפת את גבי בתנועה אמהית רכה, נעה מלמטה
למעלה, עוברת מצידו האחד של עמוד השידרה לצידו האחר, לא מפספסת
חוליה מחוליות הגב. אני רוצה ליפול אליה ולא לזוז משם. היא
עוטפת אותי, מעגלת אותי כמו כדור. היא אוהבת אותי.
היא אומרת שהחלק שהיא הכי אוהבת אצלי הוא המרווח שבין העין
לזווית האף ומעבירה את אצבעה הלוך ושוב לכל אורכו.
שנים אחר-כך עוד ניסיתי להבין מדוע נשארה לי רק מזכרת ממנה.
היה בינינו דמיון גדול מידי, כזה שלא מותיר ברירה אלא להפריד.
היינו ביחד והיינו לחוד. הניכור שלנו היה הקרבה שלנו.

בעצם לא נפרדנו מעולם, כי לא התחברנו מעולם. אולי לא היינו
בכלל, למרות שהיינו המון.

כמו אז, כששכבנו במיטה מחובקים, רגע אחרי שהדפה אותי מעליה
בעוצמה ואמרה לי שאיתי היא מרגישה כאילו הייתה מונחת לרגלי
המזבח. נחרדתי ורציתי אותה יותר.
כשהייתה שתויה הייתה יפה מתמיד, אדומה כמו שיערה הצבוע, חמה
יותר מידיה המלטפות ושורטת כמו שיח קוצים. לחשה לי מילות אהבה
ונשכה את צווארי בתאווה.
אני עדיין נזכר בה בכל פעם שאני רואה נשים ששיערן צבוע אדום.
"האדומה" כינו אותה חבריי. "היא לא בשבילך - היא לא בשביל אף
אחד" - אמרו.
עדיין לא החלטתי אם צדקו וכנראה שלעולם גם לא אדע.

אני פותח עיניים וידי עוד מונחת על הלחי. גם היא חזרה לנוח
למרגלות העץ.