עם חליל השתיקה הוא קיפץ בין רחובות העיר מנגן את מנגנתו
החרשת.
בשביליי הזכרונת, עד לעץ ההרגשה, בכל רחבי ממלכת הקסם.
ביום או בליל, כשחם או כשקר, עם דמעות בענינים או חיוך מאושר.
טייל החלילן בכל רחבי הרי האור, רוקד למנגינתו הלוחשת.

בלי דאגה, בלי יאוש, מצויד בתקווה ולב נטוש.

ואחרי מנגינתו נושאת השתיקה הלכו בעיוורן החלומות.
מהופנטים על השתק, הדממה האפלה, הולכים אחריו כמו רוחות.
הוא הובלים איתו וחילקם בין התושבים, לכל אדם חלום, ולכל חלום
אדם.
ולכל אדם במלכת קסם, ממלכתו של החלילן, היא זכרון מתוק של חלום
שעדיין איתם.