הוא אהב אופנועים. מאוד. ולא סתם- כאלה משמעותיים. לא כמו
הטוסטוסים הקטנים והמעצבנים שמציפים את תל אביב.
הרוח בשיער, המהירות, השליטה על מכונה חייתית בין הרגליים.
הוא הרגיש הכי חי, הכי מוחשי, כשרכב על האופנוע.
אז נכון, היה צריך להתלבש טוב בחורף, אם כי הוא לא תמיד הקפיד
על זה, כי הקור העיר אותו, חידד את חושיו.
ונכון שהפחחות על הגוף, אבל הסיכוי לעשות תאונה נמוך הרבה יותר
מאשר סיכוי לעשות תאונה ברכב.
גם על רכב אהב לנהוג, אבל זה לא היה אותו דבר. אין ריגוש כמו
השליטה הזאת במהירות, הרגשת האקסטזה אחרי רכיבה מענגת על כביש
מהיר; בלי נהגים מטופשים שחותכים אותך כמובן. לאלה מורידים
מראה- או שתיים.
הנסיעה ריגשה אותו כל פעם מחדש. על האופנוע הוא היה הדרקון,
המלך, השליט האמיתי של חייו. הדאגות לכסף, עבודה, לימודים ושאר
דברים הפכו לכמה דקות לשוליות. הוא התאחד עם החושים שלו והיה
ער לסביבה. חווית צייד אמיתית, כשהמטרה היא לצוד את החוויה ולא
יותר.
הוא לא חשב שהכמיהה הזאת לרכיבה טובה תעלם אי פעם.
עכשיו היה לו הרבה זמן לחשוב על זה, כשהוא לא היה עסוק בכאבים
ובתחשיבים לגבי העתיד.
בית חולים הוא מקום מדכא מאוד מבפנים, ולהפוך לתלוי באחרים כדי
לקום מהמיטה בבוקר רק מבאס יותר.
לא נורא. היה יכול להיות גרוע יותר. הוא היה יכול להפוך לנכה
לכל החיים. זה רק זמני, עד שהברך תחלים.
הוא הסתכל מסביב, שתה קצת מים וחייך להורים ולחברה שלו. |