אני מסתובב בין החדרים, חללי ענק מלאים במפלצות צבעוניות,
התנועות שלהן כל כך חדות וכל כך מהירות, שאני כמעט ולא מצליח
לחמוק מהצלפותיהן.
בקושי רב, אני מצליח להתנדנד לי לחדר קצת יותר חשוך, אך המראות
המוזרים לא עוזבים אותי גם כאן.
אחרי התלבטות ממש קצרה אני מחליט שדווקא יהיה ממש נחמד לשבת על
תמנון, ואני מפקיד עצמי בזרועותיו.
פתאום מתקרבת אליי נערה יפהפיה, ובידה כוס משקה, "תודה" אני
ממלמל, וקם לקחת את המשקה שלי, אך היא נבהלת לרגע, קופצת
לאחור, ותוקעת בי מבט מוזר.
אני מתקרב עוד קצת בשביל לקחת את הכוס, אך לפתע פניה מזעיפות,
והיא מתחילה לצחוק, צחוק קולני ושטני כזה, שמשתלט על כל שאר
הקולות.
היא אוחזת במשקה, וכאילו בהילוך איטי מעיפה את תכולתו על
פניי.
מה היא רוצה ? הרי אזרתי את כל כוחותיי בשביל לקום מהתמנון
למענה.

אחרי שליקקתי את שאריות המשקה בעזרת אצבעותיי, פתאום הרגשתי
ריקנות מוזרה, מהולה במעיין מצב רוח מוזר.
היפראקטיביות השתלטה עליי, והתחלתי לנוע כמו אותן מפלצות מהחדר
הקודם, ובמהרה רגליי נשאוני לאותו החדר, והתחלתי להתערבב עם
אותן מפלצות צבעוניות.
התנועות כאילו נתלשו מספר כרום מהודר, כל קשר ביניהן לבין
המציאות מקרי לחלוטין.
מסת הצורות והצבעים המהודרת הזו התערבבה לי במהירות, וכל אותם
פרצופים מחייכים פתאום הפכו כועסים.
ניסיתי לברוח אך רגליי המשיכו לנוע במקום.
ידעתי שאני חייב לברוח משם לאחר שהפרצופים התקרבו אליי יותר
ויותר, אך לא יכלתי לשאת במאמץ, והתמוטטתי.
כשפקחתי את עיניי ראיתי פנים מוכרות מעליי, שלחתי את ידי בשביל
לגעת, אך ככל שידי התקרבה הפנים התרחקו, התחלתי לצעוק, והפנים
רק חייכו והתרחקו עוד יותר, ולפתע נצבעו גם הן בצבעים עזים
ונעלמו.

ידעתי שאני חייב לברוח אבל לא היה לי לאן, אז המשכתי להסתובב
עוד קצת ולפתע הגעתי לחדר ממש קטן ומוכר, אחרי מבט מעמיק
גיליתי שזה חדר השינה שלי, אך במקום שבו המיטה פעם נמצאה, עמד
עכשיו בור שנראה ממש עמוק.
צמרמורת חזקה אחזה בגופי, והרגשתי זרמים לא מוסברים, מלווים
בהרגשה של פחד מהלא מוכר, כאילו שידעתי שמשהו רע עומד לקרות,
אבל לא ידעתי מה.

בהחלטה פזיזה משהו, קפצתי לעבר הבור, והתחלתי ליפול, נפילה
מתמשכת ומחרידה, לא ראיתי את תחתית הבור, ופשוט המשכתי ליפול,
הבטתי למעלה וראיתי את תקרת חדרי מצטמקת והולכת, ואני מתרחק
ממנה, ונופל אל הלא ידוע.
בנפילה נמשכה דקות ארוכות שנראו כנצח, ואני ראיתי הבזקים של
אור, ושוב אותם פרצופים, אך הפעם רק פרצופים זועפים, שניסו
להתקרב אליי, אך בשל מהירות הנפילה לא הצליחו.

פתאום הרגשתי חבטה אדירה בגבי, והבנתי שנפילתי נעצרה.
ניסיתי לקום, אך ללא הצלחה, אפילו לא הצלחתי לזוז, ופשוט
נשכבתי שם, עיניי פקוחות לרווחה, ואני מבוהל עד מוות בשל חוסר
היכולת לזוז.

כאילו משום מקום הופיע אדם בחלוק לבן, והוא נראה כל כך אמיתי.
סוף סוף חשבתי לעצמי, הנה באו להוציא אותי מהסיוט.
הוא התכופף לעברי, העביר את ידיו על עיניי, וסגר אותן.