רציתי לכתוב על דברים משמחים
לראות ולכתוב על גנים מוריקים
לשבת נינוח על שפת ים כחול
ללכת יחף, לחוש את החול.
רציתי לכתוב על גברים ונשים
לראות לידי אנשים אדיבים
לנסוע על כביש רחב ושחור
ללא תאונה הביתה לחזור.
אך מה לעשות, הסבל לא תם
הוא נמצא ומכה וחזק מכולם
אין כל אפשרות לכסות בצבעים
להרחיק מהלב, אנשים שסובלים.
הערב יורד על העיר הגדולה
הרחוב הסואן, בלילה נרגע
מתוך חצרות ובתים מתקלפים
מגיחים לרחוב עלובי החיים.
החיים הם מרוץ מתמשך ומתיש
סוף המרוץ, לא ידוע לאיש
רבים נופלים, מתעשתים וקמים
אחרים מוותרים, בתחתית נשארים.
בסמטה חשוכה, רועדת מקור
נערה במצוקה את גופה תמכור
שיכור מתנדנד הלום אלכוהול
למצוא את דרכו ברחוב, לא יכול.
נרקומן ב"קריז" עם עיניים בורקות
מנסה נואשות את הסם לקנות
בבאר מעוטר באורות אדומים
זונות משדלות חבורת גברברים.
הרחוב מתמלא צללים מהלכים
"ציפורי לילה" וסתם סקרנים
עוצרים לדקה ליד כל זונה
עושים סיבוב, חוזרים חזרה.
לכל איש ברחוב, סיפור משלו
סוחב מטען צרותיו על גבו
בשביב אחרון בין ייאוש ותקווה
ינסה לשרוד את הלילה הבא.
בעיתון אתה קורא ידיעה
פרוצה, על ידי סרסורה נדקרה
בעמוד אחר, בשורות בודדות
עבריין נרצח בחיסול חשבונות.
בכל חודש, עשרות מקרי תקיפה
על זונות, מכורים ושיכור שקפא
לעלובי החיים, המרוץ כבר ניגמר
כוחם לא עמד להגיע לגמר.
השחר יאיר עוד מספר דקות
ומי ששרד, ימשיך לקוות...
ספטמבר 2000
|
