ההגמון פילארד אריסטקטו העיז להרים את עיניו מהתנ"ך ולהביט
בשעון האורלוגין הגדול והישן ניצב בקצהו השני של החדר. ראייתו
היתה לקוייה, אך גם מהמרחק בו ישב ועיין בתנ"ך הנוצרי, הוא
הצליח להבחין בספרות הגדולות של השעון שדיווחו לו שהשעה היתה
תשע בערב. הוא סגר את התנ"ך, הוריד את משקפיו ושיפשף את עיניו
בחוזקה. הוא היה עייף. מאוד עייף. תוצאה של חוסר שינה במשך
ארבעים ושמונה שעות ויותר. הלימוד האובססיבי הזה לא היתה חזקה
שלו בלבד. כל הגמון וכל ארכיבישוף, או אפילו סתם איזה זוטר
בואתיקן היו עסוקים אך ורק בזה. כאילו כולם חשבו שאם ישננו את
אותם דברים יותר בחוזקה ובמספר רב יותר של שעות, הם יוכלו
להביא את הרגע יותר קרוב ממה שהוא עמד להיות ממילא. פילארד עזב
את ספר התנ"ך על שולחן העץ הישן, וקם ומתח את עצמותיו. כולו
היה מתוח ולאו דווקא בגלל השעות ללא שינה. היה מי שלא היה מתוח
בעולם כולו? הוא לא האמין שהיה מישהו כזה. הוא יצא מהחדרון
הצר, שצוהר קטן נתן לאור הירח להאיר במקצת את החושך השולט,
למרות הנר הגדול שניסה לעשות בכל המאמצים את אותה עבודה. בחוץ
היה שקט. מרחוק הוא הבחין בים השקט כסרגל ועוד מעבר לכך באופק
האינסופי. הערפל הסמיך שעטף את הים בשעות הללו של הערב, לא היה
בנמצא בלילה הזה. וכמי שחיפש סימנים, שיער פילארד שזהו חלק
מהתפאורה של המחזה שהיה עתיד לקרות. הבוס שלו, ההגמון הבכיר
זלאדיואדה, נשבע לו שהכול יקרה בגלל השנה האחרונה. הוא היה
מוכן להישבע (לא בשם האל חס וחלילה) שהכנסייה והותיקן הם
האחראים לשרשרת הארועים שבסופם יגיע האירוע הכי חשוב בחייו של
כדור הארץ. "זה כמו כדור שלג, פילארד ידידי", הוא פסק כששניהם
אכלו את צלוחית המרק החמה. "כדור שלג לא יכול להתחיל ככה סתם.
מישהו עשה את כדור השלג הזה. מישהו נתן לו את הצורה ואנחנו זה
ה-מישהו הזה". פילארד ידע שזלאדיואדה נימק לו את מה שלימדו
אותו לנמק, בדיוק כפי שהוא עצמו היה מנמק כדי להסביר משהו כה
בלתי נתפס, שקרה בפרק זמן קצר.
זה אומנם לא היה דבר שלא ציפו לו, שהרי חיכו לזה כל תקופת
האדם, המודרני לפחות (שזה אמר בעיני הכנסייה, מאז הולדת ישו
הקדוש ובעיקר אם אתה נוצרי), אך התהפוכות שהובילו לכל העניין
קרו בפרק זמן כה זעום, מה שהפך את הדבר כולו למיוחד הרבה הרבה
מעבר למה שהיה כבר מיוחד מעין כמונו.
ליתר העמים מאידך היו טענות משלהם על החלק שהם שימשו כדי להביא
לעניין. היהודים טענו את המאנטרה הידועה על כך שכבעבר "העם
הנבחר" הוא העם שהביא להכול. המוסלמים מאידך הסבירו הכול
כהבטחה שמוחמד נתן להם ושפשוט שכחו ממנה עד לאותם רגעים. ועוד
לא הזכירו בכלל את ההודים שהיו די יוצאי דופן מאחר והאמונה
שלהם כללה פסלים מדברים ופרות שאסור היה לגעת בהם, גם אם היה
בא לך לסובב אותן על הגריל כמו יתר בני האנוש (אלו שלא פחדו
מפרות משוגעות ששיגעו את העולם).
פילארד הביט על ריצפת השייש ואחרי כן החזיר את מבטו אל האופק.
הספק שימלה ספק חצאית שלבש, התחילה להתנופף במעט בבריזה הקלה
שהחלה לנשוב. הוא סידר את שערו בצורה מעגלית עד שעטפה את
הקרקפת שלו כאילו היתה כיפה טבעית. הוא שילב את ידיו אל מאחורי
גבו ונקש עם אצבעותיו זו בזו.
צחוק האירוניה היה שאת כדור השלג האמיתי, זה שהתניע את התהליך
לגילוי האירוע ההיסטורי וההיסטרי כאחד, היה דווקא מדען בשם
ג'ון סטיוון, למרות שמאז קראו לו רק הנביא, והוא היה מתנגד
להיקרא כך לולא הפך משוגע מגודל התגלית שלו. ככל הדברים בטבע
תגליתו התגלתה במקרה. אבל לגמרי במקרה. בעצם, ממש כמו כל דבר.

הוא היה עסוק בחישובים מתמטיים סבוכים, כאלו שמילאו שלושה
לוחות של חדר הרצאה אונברסלי סטנדרטי, על דברים שמדענים מסוגו
אהבו לרשום. שהרי כל דבר שזז היה חייב להיות כתוב בצורת נוסחא.
אם כי יש להודות שמשהו קצר כמו: אי שווה אם כפול סי בריבוע
לפחות נראה יותר קרוב למציאות מאשר קיפולים בזמן חלל,
שאינשטיין אמר שהם הינו אך.
התגלית קרתה כאשר הוא נכנס לחישובים שאף אחד עוד לא עשה לפניו
(באין סוף ראיונות שעשו לו מאז, בטרם מצא את עצמו כפות בכותונת
משוגעים, הוא טען שהמחשבה לעשות את מה שעשה באה לו כששמע את
השיר: "למה?" של להקת רוק כבד נידחת, מה שהחוגים הדתיים דחו
מכול וכול). ובעודו מבצע את החישובים הללו, והוא עצמו לא יכל
להסביר למה (בדיוק כמו שם השיר מסתבר), הוא ניגש לכוננית בחדר
העבודה שלו, שהיתה עמוסה מעל ומעבר עם שירבוטי נייר והוציא
ממנה תנ"ך. הוא תיאר שלרגע קט הוא היה מוקסם, או כל תופעה אחרת
שהיתה יכולה להסביר את המשיכה שלו לכוננית באמצע החישובים הכי
סבוכים שלו, ולמשוך ממנה דווקא ספר תנ"ך שלא היתה לו שום נגיעה
כלשהיא לפתרון המתמטי שחיפש או שבכלל ידע שיש לו ספר כזה בבית.
זה לא היה סוד גדול שכמדען הוא לא היה מאמין גדול, אלא רק
באותם שירבוטי נייר שכמו יתר המדענים היוו את "אלוהים". אך
כשהוא הציב את הכללים המתמטיים המורכבים שהיו מונחים לפניו על
הלוח על כל עמוד ועמוד בתנ"ך, היכן שלא פתח (הוא ניחן ביכולת
מקסימלית לבטא את המונח אקרעי) נוצרו לנגד עיניו שורה של
משפטים בעלי הבנה.
וזה חזר על עצמו עבור כל עמוד ועמוד שלא פתח. בראיונות הוא
סיפר ש: "אז חשבתי שזהו. אמרתי לעצמי, יופי ג'ון. ירדת לגמרי
מהפסים. רק חסר שתראה יצורים ירוקים שמגיעים בחללית ועושים- טו
טו טו טו". זה היה מובן בהתחשב בכך שמה שקיבל היה בלתי מתקבל
על הדעת, אז לפחות. הוא היה משוכנע ברגעים ההם שמוחו מהתל בו,
בגלל השעות הרבות ללא שינה שהוא הכריח את עצמו לעמוד בהם. הוא
מייד הפסיק את הכול ונכנס למיטה. כך עם כל מה שהיה עליו (וזה
לא היה הרבה כי בבית הוא אהב להסתובב עירום, גם כשעסק
בחישובים). אלא שהבוקר לא העיר לו פנים כל כך. דומה שהנוסחאות
שחישב לא נתנו לו מנוח. כאילו היה אחוז בדיבוק או במשהו
בסגנון. "יד האלוהים" קראו לנוסחאות הללו, שכאשר הוצבו על כל
ספרי התנ"ך הקיימים ביקום הניבו את אותם משפטים. שורה של כעשרה
משפטים בשפה ברורה ובלתי מתפשרת לכמה כיוונים. גם המדענים
נאלצו להודות, שאם זה נבע ממתמטיקה, סימן שהיה משהו בזה. ואף
הם אמרו שההסתברות שזה יקרה בכתובים של כל עם ועם, כפי שזה קרה
לבסוף, היא אחד ...המינוח המדוייק ביותר שהם רצו לתת היה
"למספר הכוכבים ביקום".
היו את הסקפטיים הרגילים. אלו שבשבילם אחד ועוד אחד שווה שתיים
רק במידה והם רוצים שזה יהיה שתיים, אחרת זה יכול להיות גם
שלוש ארבעים וברגעים מיוחדים אפילו שש חמישים ותשע. הסקפטיים
בראשו של דוקטור ארסיגין מיפן (היפנים מאז ומעולם היו העם הכי
סקפטי ממילא) ניסו לקחת כעשרים אלף כתבים אחרים מכול הקשת:
עיתונים, מודעות סקס, מאמרים שזכו בפרס נובל ואחרים ולהכיל גם
עליהם את אותם כללים מתמטיים כדי להוכיח שהכול היה שטויות. הם
לא הצליחו להוכיח זאת מאחר ולא קיבלו באף אחד מהכתבים שלקחו
משהו בר הבנה, פרט לפעם אחת שקיבלו נוסח שדמה יותר לרשימת
מכולת מאשר למשהו שאפשר לעשות איתו משהו.

הנוסח שנמצא כל פעם מחדש עבור כל אחד מסוגי התנכ"ים בעולם תיאר
את בואו של לא אחר מאשר המשיח. אלוהים, קוראים לו. וזה היה
תיאור מתומצת אך מדוייק. תיאור של העגלה האדומה בה הוא יגיע
שתשמיע צלילים רמים וצורמים. עגלה שתינוק את האוויר מסביבה
כאילו היתה מכסחת דשא עם הרבה כוח סוס. והתיאור תיאר את היום
המדוייק שבו יקרה המאורע: הראשון לראשון אלפיים. סוף האלף עמד
לקבל את הגורם ליצירת האדם, כדור הארץ והיקום ומי יודע מה עוד.
זו היתה מחשבה בלתי נתפסת ולקחו חודשים בטרם אנשים עיקלו את
טבעה של המחשבה עצמה. כמות מכובדת של אנשים החליטו להשלים את
החסר בתפילות אין סופיות בתקווה שהכול יכול יודע גם לשכוח
שחמישים או יותר שנים קודם הם עשו בדיוק ההיפך ממה שאמרו
הכתובים. כמות אחרת של אנשים היו ממילא הדוקים ורק הפכו ממש
ממש הדוקים. וחלק לא מבוטל המשיכו את חייהם כאילו הראשון
לראשון אלפיים שהגיע ביום למחרת היה עוד יום. כאילו החלפת
הספרות  1999 בשלושה אפסים לא אמרה להם כלום. או שהיו את אלו
שהתכחשו לכול, אפילו לעצם קיומם, ורק ישבו ובהו בשמיים כמו עדר
זומבים. אך כשהיה תאריך וכשהיה יעד, יצאו המיליארדים לרחובות.
הם ישבו בגשם או בשמש, בברד או בסערה מחכים שהוא יבוא ויראה
להם מדוע הוא הגדול מכולם (ולא איזה שהוא כדורסלן שהיה שחור
בכלל).
גדולי הרבנים, הכמרים, המופתים וכל מי שהצליח להשיג מקומות
נפגשו במקום ניטראלי, שלהפתעת רבים היתה רק היבשת אנטארטיקה
וחיכו. השעות חלפו. אלו היו הרגעים שבהם הזמן כביכול עמד מלכת.
הרגעים בהם אנשים חשבו שבואו של הכול יכול יעצור את הזמן.
תקפיא אותו באיזה שהיא צורה. ואז..כשהשעונים שלהם צילצלו על
חצות נוצרה להבה בשמיים. עמוד אש עצום שהיה צריך לשרוף כל דבר
במרחק קילומטרים, אך לא עשה זאת, חיבר בין השמיים לאדמה
הקפואה. עמוד האש הסתובב בקצב מסחרר. האדמה רעדה מתחת לרגליהם
של אלו שהצליחו להגיע עד ליבשת הקפואה. גלים בגבהים של עשרות
מטרים נוצרו בים, אך לא התנפצו אל היבשה אלא נעלמו כלעומת שבאו
כשהגיעו אליה. רעש צורם נשמע היטב בחלל האוויר ואז הורגשה
היניקה החזקה שבקעה מעמוד האש. כל אלו שראו את המחזה נפלו על
רגליהם והשתחוו. הם פחדו להסתכל יותר על עמוד האש מהפחד שלא
ישאר מהם הרבה. כשכולם שכבו בלי להרים את ראשם (מצלמות
הטלוויזיה כבו ומצפנים הסתחררו, לא שהיה בכלל מי שהיה מוכן
להסתכן ולצלם בעוד כל האחרים מבקשים מחילה) הם לא יכלו להבחין
בדמות שירדה מעמוד האש וכשהיתה על הקרקע הקרה, אחרי שוידאה
שעמוד האש וכל יתר האפקטים שהפיקה יעלמו שאלה: "מישהו רוצה
לקנות שואב אבק ממש טוב?"