יום אחד גיליתי, לגמרי במקרה, שגם המקום הבלתי חקור היחידי
בטבע, הוא לא מוגן. ואני לא מתכוון לעוד איזו יבשת שלא דרכו
עליה. אני לא מתכוון לאיזה כוכב שלא הגיעו אליו. כי המקום הזה,
נגיש לכולם. המקום הזה נמצא אצל כולם. רבותי - התחת!
אומרים ששום דבר לא בא בהפתעה. שלכל הדברים יש תבנית ודרך
פעולה. ובכן, אני רוצה שיבוא מי שחושב כך ויגיד לי איך כל זה
מתבטא בפצע שיוצא לך בתחת? זו היתה מסוג התעלומות שהייתי מת
לחקור בפעמים אחרות, אלא לא כשהתעלומה היתה פצעון, בליטונת
קטנה שרצה הגורל והיתה ממוקמת בדיוק, ואין לי שמץ של מושג למה
דווקא מכל המקומות שם, בתחת. אם זה היה בתחת של מישהו אחר אז
ניחא, אבל אצלי? ודווקא בתחת? שיקראו לזה במילים יותר יפות:
עכוז, או ישבן, או אחוריים. זה לא שינה את העובדה שהפצעון היה
בתחת וכאב כמו שפצעון כואב כשהוא בתחת.
לא איבדתי שנייה ורצתי לסלון כדי להוציא מהמזנון (שם אימא
שומרת את כל מלאי האנטיביוטיקה שלה) איזו משחה אנטיביוטית
שהיתה חייבת להיות שם. מצבי היה כה לא טוב, עד שחשבתי לשים
אולי אפילו משחת עיניים, על המקום. מי יודע, אולי גם הייתי
רואה יותר טוב? אלא שלמרות הכמויות האדירות ששמתי מהמשחה שום
דבר לא הצליח לגבור על הפצעון הזה. פצעון עקשן, ללא ספק. הוא
הצליח להתגבר עליה, כאילו היתה אך ורק תמיסת סבון חסרת משמעות.
כאילו הוא אפילו אהב אותה, כי לא עשה רושם שהוא יקטן, אלא
להיפך.
כשהגיע המצב שממש היה קשה לי לשבת, כלומר להתחיל ולמצוא תנוחה
שתנסה לתעתע בפצעון (וגם זה לא ממש הצליח) החלטתי להגיע למרפאה
הצבאית, ולראות אולי להם יש איזו שהיא משחה שתצליח להביס את
המניאק הקטן. יכולתי מן הסתם להגיע ימים קודם לכן לאותה מרפאה,
כשהפצעון עדיין היה בחיתוליו, אבל הייתי צריך לאזור עוז רב כדי
להגיע ולתאר לרופא את מיקום הבעיה הרפואית שלי.  כל הדרך
למרפאה מילמלתי לעצמי בדיוק כיצד אני מתכוון להגיד זאת.
"דוקטור בוקר טוב. יש לי פצע בתחת", לא נשמע לי טוב. לא
ש-"בוקר טוב דוקטור. יש לי פצע", ולהמתין, "בתחת" הפך את זה
ליותר קל לאמירה. בדיוק כמו שהחלפת "בתחת" עם "בטוסיק" לא עשתה
את אותה עבודה, למרות שב-"טוסיק" נשמע קל יותר בנסיבות אחרות.
הספקתי להגיע למרפאה אך טרם מצאתי את הנוסח הנכון. ואז גיליתי
גם, שעל אחת הדלתות מתנוסס שמה של רופאה. לא פחות ולא יותר.
אישה. גברת. בחורה מהמין השני. ופה, "בוקר טוב דוקטור, יש לי
פצע בתחת" קיבל משקל כפול ומכופל. זה היה בגדר בלתי ניתן
לאמירה לרופאה.  
חשבתי במהרה מה אני אומר לפקיד שהיה צריך לקבוע את התור.
"תדגיש רופא", אמרתי לעצמי. "אני רוצה להיכנס לרופא", אמרתי לו
כשהגיע תורי ואמרתי "רופא" בצורה כזו שלא יוכל לטשטש את המילה
ולהבין "רופאה" בשום דרך. הבחור עשה עימי חסד, לא לפני שלקחתי
אותו הצידה וסיפרתי על הפצעון האכזר אי שם בתוככי הטוסיק. נקבע
לי תור לרופא, והוא עוד היה מילואימניק, מה שסידר את החרפה שלי
מכל הבחינות.
"דוקטור, יש לי משהו שהייתי רוצה שתבדוק", אמרתי לו כשנכנסתי
ומייד עליתי על המיטה עם הפנים למיטה, כדי לאותת לבחור שהמיקום
שבחרתי להיות ממוקם על המיטה והכיוון שבו הייתי ממוקם, עם
הטוסיק החשוף כמובן, לא היה שרירותי. הוא לבש כפפות גומי, ובדק
את הגבשושית ככל שיכל. הוא לחץ והוציא, והכאיב אך כמו גבר
עמדתי בזה. וכשביקשתי לשמוע את הדיאגנוזה שלו, משהו כמו:
"או.קי אני נותן לך משחה", הוא שלח אותי להיבדק אצל רופא
מומחה. קפצתי משם לרופא מומחה, שאמר שזה לא השטח שלו ואני צריך
להירשם בתור אצל הפרוקטולוג, שהיה מסוג השמות הללו שמעלים אצלי
אסוציציות של מכשירי עינויים. והתור הכי קרוב לפרוקטולוג היה
אי שם אחרי שאגמור את השירות הצבאי (שזה אמר כמה שנים טובות)
ולכן חזרתי לרופא ששלח אותי, ותיארתי לו שאף אחד לא לוקח
אחריות על הפצעון הזה.  "תשמע, אני לא לוקח צ'אנסים", הוא אמר
לי ושלח אותי לבית חולים.
כשסוף סוף נכנסתי לבית חולים לחדר המיון, רואה כל מיני דברים
שרק מהם אפשר להיות חולה גם אם אתה בריא כמו שור, הונחתי שוב
בתנוחה אופקית על המיטה ושוב מישהו לחץ, ושפשף ואיך שהוא
הצלחתי לראות גם רופאה שמתעניינת בגידול המוזר הזה. כשחזרתי
למצב אנכי רופא, רוסי כזה, טען שאין מה לעשות צריך ניתוח.
בתחילה מוחי ניסה להגן על יתר הגוף מפירקוסים בלתי ניתנים
לעצירה על ידי כך שנתן הוראה לאוזניים להפוך את "ניתוח"
ל-"ביטוח", אם כי היה קשה לו להחזיק בטענה הזאת הרבה זמן (כיצד
אפשר להסביר שביטוח מתקשר בצורה כלשהיא לפצעון מדמם?).
וכש-"ניתוח" לבסוף הצליח לחלחל למרות כל המאמצים, גם כדוריות
הדם התחילו לברוח לי מהפנים ונשארתי לבן כסיד. כל הדברים שאמר
לי הרופא כאילו ניטזו לי מהאוזניים, כמו יריות ששומעים בבית
קולנוע מהמערכת הדולבי אלפיים ואט שלהם. כבר בקושי הצלחתי
לקלוט שהוא אמר "הרדמה מלאה" ו-"שלושה ימי אישפוז" ועוד דברים
שהצטרפו לדבר אחד גדול ומכוער. כל מה שרציתי לעשות זה לצאת משם
בבהלה. לקום ולזוז. ומפליא שלכמה רגעים כאילו שמע הפצעון
לתפילתי והוא קטן. כבר לא כאב. כבר לא היתה זעקת כאב קטנה עת
התיישבתי על הכיסא עדיין "בחצי תחת" כמובן.
מספר ימים שכנעתי את עצמי שהוא קטן ונעלם. ובאמת, הוא קצת קטן
ולא היה כה מפריע, אבל בכול זאת הלכתי לרופא "מומחה" אחר
במרפאה צבאית שמסתבר שזה היה התפקיד שלו להתעסק בעכוזים של
אנשים (לא הפרוקטולוג שגם הוא התעסק בטוסיקים, אבל בחלק אחר
שלהם, וכמה כבר יש?). "ובכן תשמע", הוא אמר לי כשקיוויתי שיגיד
"זה נעלם מעצמו", "זו בעיה ידועה בשם פילונואידל סינוס". אני
זוכר את זה כאילו זה נאמר לי רק אתמול. "פילונואידל סינוס", יש
דבר כזה וזה לא מתמטי. והוא פתח את המגירה שבשולחנו והוציא
מבפנים ציור קטן
של טוסיק של מישהו אחר והראה לי במה מדובר (לא שרציתי להבין
בכלל).
"אלו הם שערות שצומחות הפוך", הוא אמר. "הן נכנסות חזרה
ויוצרות מחילות המתמלאות מוגלה. לעיתים זה יורד אבל זה לא נעלם
מעצמו. חייבים לטפל בזה", הוא סיים כאילו קרא את המחשבות שלי
בנושא "נעלם מעצמו". שערות שצומחות הפוך? אני לא מבין, יש חוקי
גרביטציה או אין חוקי גרביטציה? כל דבר חייב ליפול ולנבול, ורק
השערות הארורות הללו (שלא היו צריכות להיות בתחת ממילא) חייבות
להיות שונות? חייבות לצמוח בניגוד לחוקים, כאילו הן אומרות:
"בבקשה, שינינו את הטבע". הדוקטור תיאר שהתהליך דורש להעלים את
השערות הסוררות הללו (ציטוט לא מדוייק בכלל) ולשאוב את הגועל
נפש שהם עשו שם. והסכמתי.

יומיים אחר כך באתי שוב, וחיכיתי בחוץ. לידי היו מספר די נדיב
של חיילים וחיילות. הרהרתי בשאלה המדהימה האם גם אצל אחרים
השערות בטוסיק מתנהגות איך שבא להן, או שאצלהם לפחות הן צומחות
בדיוק בכיוונים הנכונים, עד  שקראו בשמי ונכנסתי פנימה.
חיילת בדרגת סגן כמדומני, לא פחות, הכניסה אותי לחדר הניתוח
ואמרה לי לשכב על המיטה ולהפשיל את מכנסי. כמובן שבמצב ההוא
כבר לא היה איכפת לי שזו חיילת, ומצידי שקצינת רפואה ראשית, אם
יש דבר כזה, תבצע את הניתוח. ואז נתקלתי בבעיה אחרת, והיא כיצד
בכלל עולים על המיטה הזאת? היתה למיטה צורה של אחוריים של
אופנוע. היה חסר לי רק כידון וצפצפה כדי שארכב לי אל תוך
הלילה, חמוש אך ורק בחולצה שלגופי. איך שהוא הצלחתי לעלות על
המיטה המוזרה הזאת, מסוג המיטות שפוגשים רק במקומות כאלה,
וחיכיתי. כשחזרה האחות מאחד החדרים הצדדים היא ראתה אותי
וצחקה. רציתי לשאול אותה על מה היא צוחקת. כאילו שהיא לא ראתה
עכוזים כאלה בחיים שלה. (ואני חשבתי שהתפקיד שלי בצבא היה
מחורבן!) לבסוף היא הסכימה להפסיק ולהסביר לי שהתבלבלתי
בכיוון. ואולי כדי לנחם אותי במעט היא הוסיפה: "אתם תמיד
מתבלבלים בכיוון. זה לא אופנוע". הרמתי את התחתונים והסתובבתי
בצורה שעד היום אין לי מושג איך הגעתי לגמישות שכזאת, ועוד עם
"פילונואידל סינוס" בתחת. רציתי להגיד לה: "הלו מותק, מה את
חושבת שאני בקיא בפרונקלים שצומחים הפוך בתחת", כשראיתי שהיא
מתקרבת עם סכין גילוח לכיוון הישבן החשוף ומתחילה לפנות מקום
בין השבך שהיה שם (אני מודה, אני לא מגלח שם, מה לעשות). רק
אז, הואיל להיכנס הרופא, כולו חיוכים, נתן את הזריקות לחיבור
עם הישבן והתחיל בעבודה. כל רגע חיכיתי לכאב. במצבים שכאלה,
אתה רק מחכה לכאב, בייחוד שזה היה בהרדמה מקומית, ויכולתי
לשמוע מה קורה. בשביל הרופא והאחות זו היתה כאילו יציאה
לקניון. הם דיברו בינם לבין עצמם, כאילו העלמת פצעונים היא
הדבר הכי נהדר שיש לאנשים הללו בחיים. קול שאיבה מוזר נשמע
בחלל החדר, כאילו  אכלתי ג'לי. צליל של ג'לי, אני נשבע. לא
העזתי להסתובב ולראות מה באמת יוצא משם. גם לי יש אמות מידה.
חוץ מזה, מי יבוא לדוקטור ויגיד לו "תראה, תראה מה יצא?". מי
שעושים לו שאיבת שומן אומר לו אחרי כן: "תן לראות כמה?".
השאיבה המשיכה, כאילו מצאו נפט שם. עוד צליל של ג'לי ועוד,
ואני מרגיש את כוחה של השאיבה הזאת. כאילו חיברו לי ואקום לשם.
כשסוף סוף זה נגמר וחבשו לי את המקום, קמתי והודתי לדוקטור, לא
לפני שהרמתי במיידית טלפון לאימא ולאבא שיבואו לאסוף אותי. זה
לא היה הזמן לשבת באוטובוס.

קיבלתי גימלים כמובן, והייתי צריך לשטוף את האזור, בכריעת
צפרדע (עוד מושג חדש לאוצר המילים שלי) שלוש פעמים ביום. אפילו
ניתנה לי משחה מיוחדת להסיר את השיער העודף שיצמח עם הזמן,
למרות המלאכה המצויינת שעשתה הסגן החמודה ההיא. כשמרחתי את
המשחה (מרחו לי, בסדר, קשה קצת להגיע לאזור העכוריים לבד)
נשארתי עם הדבר מספר דקות כפי שנאמר לי. התחלתי להרגיש חם
באזור הזה, אבל חשבתי לתומי שככה זה צריך להיות. וכשהתחיל
לשרוף לי באמת, הבנתי שהדבר המסריח "שרף לי את התחת", במלוא
מובן המילה. אף שערה לא ירדה, אבל העור היה כולו מגורה, כאילו
לא סבלתי מספיק.
הייתי המאושר באדם כשזה עבר סוף סוף. אפשר היה לשבת בצורה
נורמלית על כיסא. המושב באסלה התאים לצורה החיצונית של העכוז
כמו כפפה ליד. הכול שב על מקומו בשלום. לא רציתי ואני לא רוצה
לשמוע יותר על שערות שצומחות הפוך ישר או באלכסון. בכלל, מישהו
כבר חשב לתקן את הספרים של ניוטון, בגלל שתקנו אותי, אבל הבחור
לא ידע על מה הוא מדבר כשתיאר את הגרביטציה שלו, ואיך שלא
תסתכלו על זה, שערות הם עדיין חלק מהטבע.