פעם כשהלכתי הביתה התחילה לנשוב רוח חזקה. העלים התעופפו
מהמידרכה והתערבלו ליד רגלי, אבק התרומם באוויר ואיים להיכנס
לתוך עיני. ממש סופה. ואז משב רוח חזק במיוחד העיף את הכובע
מהראש שלי. הכובע התגלגל קצת על המדרכה ולבסוף נעצר כשפגע
בגדר. ניגשתי והרמתי את הכובע, ניערתי אותו מהאבק וחבשתי אותו.
המשכתי ללכת כשידי כל הזמן על הראש, מחזיקה את כובעי מלעוף.
איזו זכות יש לרוח הזאת להפיל את כובעי? הרי רק הלכתי לי ברחוב
עם העניינים שלי ואז בא הרוח הביריון הזה והעיף לי את הכובע!
מה היא חשבה לעצמה ?! אולי היא רצתה להציק, לעצבן, עשתה מעשה
שובב והעיפה לי את הכובע. או שאולי היה זה מעשה קונדס, תעלול
שטות. אולי הרוח היתה בודדה, בלי אף אחד שידבר איתה וישחק
איתה, אז היא העיפה לי את הכובע כדי שנשחק בתופסת. נו, אז מה
כבר יכולתי לעשות? המשכתי בדרכי. אבל לא ולא, הרוח לא עזבה
אותי, היא המשיכה לעקוב אחרי, מזכירה לי על עצמה מדי פעם ע"י
בידור שערותי, או קצת חול בעיני. מה היא רוצה ממני? "מה את
רוצה ממני? תעזבי אותי לנפשי!" צעקתי אל האוויר. המענה היחיד
היה קבוצת עלים שהתעופפו סביב נעלי. לאחר מכן החלטתי להשתמש
בתכסיס ידוע- התעלמתי מהמשבים, מהחול ומהעלים העפים. בהתחלה זה
עבד, או כן, ניראה שהרוח איבדה עניין, נחלשה, פנתה לעיסוקים
אחרים כמו הרעדת עצים או הפלת כביסה. חה חה חה הצלחתי לעבוד
עליה. רגע לפני שנכנסתי לבניין הסתובבתי בפתאומיות וצעקתי אל
האוויר החופשי:" הא! בי בי רוח, לא תתפסי אותי!". רצתי מהר
במעלה המדרגות כדי שלא תספיק להשיב במשב אחרון.  הו ! אבל צוחק
מי שצוחק אחרון, oowa מה חיכה לי כשיצאתי משם !

אבל זה כבר סיפור אחר...