New Stage - Go To Main Page

עידו אברמסון
/
מולקולות של צחוק

"מה אתה עושה?!?" צעקה פרופסור מוד בהיסטריה.
כך התחיל היום שלי במעבדה לחקר המבנה המולקולארי של הצחוק בה
אני עובד.
כמו בכל יום, הגיעה פרופסור מוד לעבודה עם מצב רוח רע. נדמה כי
החליטה לחקור את התחום מכיוון שלא הייתה מרבה לצחוק בעצמה
וחשבה שאולי תמצא נוסחת קסמים שתגרום לה לצחוק אך עד עכשיו,
לאחר שלוש שנים של מחקר צפוף עדיין לא הצליחה לזקק מולקולות של
צחוק.
אני, בתור סטודנט כושל בשנה שנייה לכימיה ופיסיקה סופחתי אליה
למעבדה. סופר עליה שהעלתה בעבר מס' חיוכים על פניה אך לאחר
שבנה ובעלה נהרגו בתאונה איבדה גם את היכולת המזערית הזו
להעלות בת שחוק על פניה.
"אני עושה מה שאמרת לי לעשות" אמרתי, "כרגע הכנסתי תמצית
סקרנות בריכוז של 70% למכונת הצנטרפוגה. אין שום טעם שתצעקי
עליי", הוספתי לאחר יד בידיעה שזה רק יעורר את חמתה אף יותר.
"אתה כנראה לא רוצה להגיע אל התואר הנכסף", ענתה. לא התרגשתי,
הרי בכל יום עברנו את אותו הטקס והנה אני עדיין כאן, לאחר 6
חודשים של ויכוחי סרק.
כשראתה הפרופסור שאני לא מתייחס לדבריה אלא מעניק תשומת לב
לתמצית הסקרנות  (70%) שהסתובבה במהירות מסחררת ניגשה אלי
והניחה יד על כתפי. זה היה דבר שלא עשתה לפני כן מעולם ומרוב
הפתעה נרתעתי לאחור.
"אני לא נושכת. אתה לא צריך לקפוץ ככה" מלמלה במבט נעלב משהו.
"לא... לא..., פשוט לא ציפיתי לזה ונבהלתי" ניסיתי לפייסה
בגמגום עלוב.
"מה אתה עושה היום אחרי העבודה?" לזה ממש לא ציפיתי.
"אה... אין לי שום תכנית מיוחדת" פלטתי והצטערתי מיד מכיוון
שאמרה ללא שהות: "יופי, נלך לשתות קפה ברמת אביב." (אוי ואבוי
לי).
"תאסוף אותי מכאן ב-7?" לא שהיא הותירה לי ברירה.
כל אותו היום הסתובבתי במעבדה כסהרורי, מנסה למצוא דרך להבריז
לה בלי לצאת אשם אבל את כל המשפחה כבר הרגתי בתירוצים שהייתי
צריך להמציא כל פעם שהתעוררתי מאוחר אחרי מסיבה בקמפוס.
החלטתי לברר עליה פרטים מכיוון שלא ידעתי עליה כמעט כלום. סה"כ
היא הייתה פרופסורית ואני, לא רק סטודנט אלא סטודנט כושל שסופח
אליה רק משום שהמחקר שלה נועד לכישלון ולא רצו לבזבז מישהו עם
ציונים יותר גבוהים על פרויקט כזה.
בהפסקת הצהרים ניגשתי לחבר ילדות שלי שלמד גם הוא באוניברסיטה
אך בניגוד אליי הייתה לו גישה לתיקים של הסטודנטים והסגל בתור
אחראי מחשוב.
הוא הבטיח לי כי עד השעה ארבע ימסור לי את התיק של
הפרופסורית.
בשעה ארבע חיכיתי בחוץ וראיתי אותו מגיע. לאחר מסירת התיק
שהתבצעה כמו בסרטי ג'יימס בונד תחבתי אותו אל מעילי וצעקתי אל
תוך המעבדה "אני זז. אחזור לפה בשבע".
וברחתי משם כל עוד נפשי בי.
בבית, תוך כדי שאני יושב באמבטיה עם הרבה מים חמים, קצף וברווז
גומי אחד, קראתי את התיק שלה.
העמודים הראשונים היו מלאים בפרטים משעממים כמו תאריך לידה,
כתובת וכדומה.
הופתעתי לגלות ששמה הפרטי היה נחמה. איזה מן שם זה למישהי שלא
מוכנה להתנחם?
בעמוד החמישי התחיל האקשן. קראתי חוות דעת שנכתבו ע"י ראשי
הסגל באוניברסיטה והופתעתי לגלות שכולם מעריכים אותה מאוד
ונותנים לה לבצע את הניסויים שלה רק מתוך רחמים. קראתי על
התאונה שבה נהרגו בנה ובעלה (היא ישבה ליד ההגה והרגישה
אשמה).
קראתי על זה שהיא אינה יוצאת מן המעבדה כמעט וגם אם כן אז רק
כדי לנסוע הביתה ולשבת שם לבד עד הבוקר שלמחרת.

בשעה שש וחצי יצאתי מהבית לבוש יפה ומבושם. תקפה אותי הרגשה
כאילו יש לי דייט אתה ולחרדתי זה לא הפריע לי.
"אני ודאי מזדקן..." חשבתי לעצמי ונהגתי בטרנטה שלי אל
האוניברסיטה.
בהגיעי למעבדה מצאתי את פרופסור מוד שקועה באלבום תמונות ועל
לחייה זלגו דמעות שקטות. היא לא הבחינה בי אז פסעתי בשקט אל
מחוץ למשרדה אל אזור הניסויים וקראתי לה בקול רם, נותן לה זמן
למחות את דמעותיה בטרם אכנס אל משרדה.
"הבהלת אותי...."
"מצטער, לא התכוונתי" פלטתי בגולמנות שהייתה אף רבה מהרגיל.
היא תקעה בי מבט חד ואמרה "בוא נזוז, אנו לא נהיים צעירים
יותר".
הסכמתי עם כל מילה והתחננתי בלבי שהערב ייגמר כבר.
לאחר שלקחה את מעילה נסענו אל בית הקפה.
נמנעתי מלהזמין משהו לאכול כי לא רציתי להתעכב מעבר לזמן הדרוש
כך שהסתפקתי בקפה הפוך (בלי קצף) אף שגוועתי ברעב.
פרופסור מוד לעומתי הזמינה פסטה ברוטב שמנת ופטריות ולא נראה
היה כאילו היא ממהרת לאן שהוא.
התחלנו לקשקש על הא ועל דא. סיפרתי לה על החברות האחרונות שלי
שלא נשארו אתי מספיק זמן בשביל לזכור את צורותיהם של מקבצי
נקודות החן שלי.
"מה אתך? יש לך מישהו?" שאלתי בחוסר טאקט משווע בדיוק כשדחפה
מזלג עמוס בפסטה לפיה. זה היה יכול להיגמר במוות שלה כתוצאה
מחנק אלמלא הייתה כה קרת רוח והחזירה לעצמה את השליטה.
"תשמע, זה בטח נראה לך מוזר שפרופסורית מזמינה סטודנט לבית קפה
אחרי שעות העבודה אבל אני כ"כ בודדה ואתה האדם הכי קרוב אלי".
הפעם היה תורי להיחנק.
לאחר שהושיטה לי מפית אמרה "שמת לב שבעוד שאני קוראת לך בשמך
הפרטי, אתה תמיד קורא לי פרופסור? בוא נשים לזה קץ. אתה ודאי
לא יודע אך שמי הוא נחמה".
עשיתי עצמי מופתע, סה"כ לא רציתי שתגלה שיש לי גישה למידע
חסוי. זה עלול לסבך אותי ואת אותו החבר שהשיג לי את התיק שלה.
"נעים מאוד נחמה." אמרתי בחיוך שנענה בחיוך שהתבטא אך ורק
בשפתיים. לתדהמתי שאר חלקי הפנים לא השתנו כלל ושמרו על אותה
הבעה של מבט רציני למרחקים.
זה היה, ללא כל ספק, החיוך המעוות ביותר שנתקלתי בו אי פעם.
"כבר כשהייתי תלמידת חמישית בתיכון ידעתי בדיוק באיזה מקצוע
אבחר" התחילה לפתע את סיפור חייה ללא הכנה מוקדמת.
"סיימתי תיכון בהצטיינות (כמובן) במגמת כימיה ופיסיקה. בצבא
הכרתי את יובל, שהיה הקצין האחראי על המדור במכון וייצמן, שם
שירתי. כשהשתחררתי, נישאנו בחתונה צנועה אך שמחה מאין כמוה.
נרשמתי לאוניברסיטה  והעתיד נראה לי ורוד. היה לי חיוך מרוח על
הפנים נון סטופ." כנראה שהרמתי גבה בתמיהה מכיוון שהתפרצה
לפתע, "אל תלגלג עליי."
"לא לגלגתי פרופסור... אההה... נחמה זאת אומרת".
"לאחר שנתיים נכנסתי להריון. כל כך התרגשתי, חיכיתי ללידה
וספרתי את הדקות. ילדתי בן זכר וקראנו לו נצר." כאן הרימה מפית
וניגבה את עיניה שהחלו להתלחלח.
"יובל המשיך בקבע והתקדם ואני, לאחר שחזרתי מחופשת הלידה
קיבלתי לידי, בתור מצטיינת דיקן, את ניהולם של מספר מחקרים.
כשנצר היה בן ארבע (משיכה באף) נסענו בליל חורף גשום אל הורי
בעלי לארוחת ערב. יובל שהיה עייף מהעבודה העדיף שאני אנהג."
כאן עשתה הפסקה והזמינה כוסית וויסקי. מיותר לציין שהייתי
מופתע. אולי גם מיותר לציין כי הייתי מסוקרן לשמוע על התאונה
ונעצתי בה מבטי בציפייה.
לאחר שלגמה מן הוויסקי המשיכה בקול צרוד. " הראות באותו הלילה
הייתה קרובה לאפס.
לא ראיתי את המשאית שהגיחה ממולנו.." בנקודה זו נשברה והחלה
לבכות בכי עצור.
הושטתי את ידי אליה לנחמה, מי היה מאמין שאחוש כזו סימפטיה
כלפי הפרופסורית?
היא חמקה מידי המושטת בעדינות ולאחר שתי נשימות עמוקות סיפרה
את ההמשך.
"ברגע שראיתי את המשאית מולי שברתי שמאלה אך יובל שישב לידי
ונצר שישב מאחוריו נמחצו למוות. אני יצאתי ללא פגע למעט כמה
שריטות. עולמי חרב עלי. מאז אותו ערב אומלל לא הצלחתי להתגבר
על הדיכאון. זה היה לפני עשר שנים."
הרגשתי כאילו אני האדם הכי מגעיל עלי אדמות, הרי כל הזמן
התווכחתי איתה ובזתי לה על רצינותה ואילו עכשיו התחוור לי מדוע
הייתה כזו.
"כשחזרתי לעבודה בתום השלושים, השקעתי את כל מרצי במחקרים.
לעיתים קרובות הייתי נרדמת במעבדה בשעות הקטנות של הלילה. לא
רציתי לחזור לבית שהיה כה ריק וקר.
המשכתי ללמוד ולעבוד באוניברסיטה והשגתי תואר אחר תואר. "
"לפני שלוש שנים חלמתי בלילה שנצר אומר לי (בחלום הוא עדיין
היה בן ארבע) שאני צריכה לצחוק. שבלי לצחוק החיים שלנו לא
שווים כלום. ואז יובל התגשם לפתע לידו והורה לי למצוא את המבנה
המולקולרי של הצחוק. רק כך אוכל, לפי דבריו, להחזיר לעצמי את
החיוך".
"כפי שאתה יודע, מן הסתם, כשלתי במשימתי זו עד עכשיו. הסגל
העניק לי מעבדה ותקציב מתוך רחמים ולא מתוך אמונה שאצליח. אך
מכיוון שהתקציב עומד להיגמר אני חייבת להצליח לפני שיסגרו את
הפרויקט."
"לפי איך שאני רואה את זה, אין הרבה סיכוי" אמרתי בגילוי לב.
"זה מה שאתה חושב. אני על סף פריצת דרך."
קפצתי מעל כיסאי בהפתעה והבחנתי שכל יושבי בית הקפה נועצים בי
מבטיהם.
התיישבתי במהרה והטיתי אוזני לשמוע.
"הצחוק הוא נחלת האדם. אף שיש חיות אינטליגנטיות מספיק על מנת
להיות משועשעות או אף מבודחות, אין לאף בע"ח את האפשרות לצחוק
ממש. מכיוון שאין אנו יודעים מהו המבנה המולקולרי של הצחוק אנו
מנועים מלהפיק מולקולות צחוק באופן סינתטי. אף שאני לא טיפוס
עליז בלשון המעטה, אני בטוחה כי יש בתוכי עוד כמה מולקולות של
צחוק."
לא היה לי מושג לאן היא חותרת.
"אי לכך ובהתאם לזאת" חזרה לפתע אל הטון היבש והמוכר "החלטתי
שמחר בבוקר אני נכנסת אל מחולל האיזוטופים.."
"מה?!?" הצעקה שלי הביאה את המלצרית לשולחן. היא ביקשה ממני
לשמור על השקט.
היא כבר לא תקבל טיפ הבת זונה. כרגע שמעתי את הפרופסורית שלי
אומרת שמחר בבוקר היא מתאבדת למען המדע ואותה מעניין השקט.
"כן, אני נכנסת לשם ואני צריכה אותך ליד לוח הבקרה. אל תחשוב
אפילו לסרב לי. אין לך לב לסרב לבקשתה האחרונה של אשה למודת
סבל". תמיד הייתה משתמשת בתיאורים שנדמו כלקוחים מתוך טלנובלה
גרועה במיוחד.
"השארתי לך הוראות מפורטות לגבי הניסוי הזה. כאשר תפעיל את
המחולל, האיזוטופים שהוא ייצור יפגעו בגוף שלי ויפרקו אותו
לגורמים. אתה צריך לבצע מספר פעולות על מנת להפריד ולמיין את
סוגי המולקולות. אנו יודעים איך נראות מולקולות של כאב ושל פחד
ועוד כהנה וכהנה. התפקיד שלך הוא לבודד את המולקולות של הצחוק,
לתעד אותן ולהציג בפני העולם. אתה תיבחר למדען השנה. כבר
השארתי המלצות לגביך במשרדו של הדיקן."
לא יכולתי לעכל את מה שאמרה לי והייתי מאובן כולי.
הזמנו חשבון ופסענו בשקט אל עבר הטרנטה שלי.
"תקפיץ אותי הביתה בבקשה. אני גרה ליד האוניברסיטה."
כשהגענו אל פתח ביתה הזמינה אותי להיכנס. התחלתי לגמגם בעודי
חושב על סירוב נאות ואילו נחמה קטעה אותי בחדות, "זה הלילה
האחרון שלי בחיים. האם תוכל להיות מספיק מתחשב בשביל לשכב
איתי? לא הייתי עם גבר מאז התאונה ואני רוצה לחוות את זה שוב
לפני הסוף." הרגשת בחילה פשטה במעיי. לא בגלל שנחמה מכוערת או
משהו כזה, ההפך הוא הנכון, אך מעולם לא התחננה בפניי אישה
שאשכב איתה והיא נראתה כ"כ פאתטית.
הפשטתי אותה תוך כדי נישוק צווארה. באמת גוף יפה. נכנסנו אל
חדר השינה שלה ויצאנו משם כשעתיים מאוחר יותר. היא ליוותה אותי
אל הדלת.
"תודה, מתוק. נתראה בבוקר".
בלילה התהפכתי במיטתי שעות ארוכות וכשנרדמתי רדפו אחריי בחלום
מולקולות שנראו כמו נחמה מוד בחלוק מעבדה פתוח ומתחתיו בייבי
דול עליו מודפסת דוגמא של אטומים.
התעוררתי בשש בדיוק וטסתי למעבדה. היא כבר חיכתה לי שם ועשתה
הכנות אחרונות לפני הניסוי.
נכנסתי בשתיקה אל האגף בו שכן מחולל האיזוטופים והכנתי עצמי
לעבודה המפרכת על הבקרה.
"הכל מוכן?" שאלה נחמה. הסתפקתי בהנהון ראש משום שלא יכלתי
להוציא הגה מפי.
נחמה נעמדה מולי ובטקסיות משהו החלה פושטת בגדיה. היא החלה
בחלוק המעבדה והמשיכה עד שלא נשארו עליה אפילו המשקפיים שלה.
חשוב מאוד שהיא תיכנס לשם בלי פריטי לבוש, קישוט וכדומה.
היא נישקה אותי ברכות על שפתיי, אמרה לי תודה ובהצלחה ונכנסה
ללא אומר לתוך המחולל.
לוח ספירה לאחור נדלק והשניות, שישים במספר, החלו לחלוף.
ידיי רעדו אך השתלטתי על עצמי לאחר מאבק ממושך. "זה סה"כ ניסוי
כמו כל ניסוי" שכנעתי את עצמי.
כאשר חלפה השנייה השלושים הרכבתי את משקפי המגן השחורים.
שלוש... שתיים... אחת....
המעבדה הוצפה באור נגוהות אשר סינור אותי אף שעיניי היו לא רק
מכוסות ע"י משקפי המגן אלא גם עצומות.
לאחר עשרים וחמש שניות של אור ושל רעש חזק (נדמה היה לי ששמעתי
אותה צורחת)
הפסיק המחולל להפציץ את החומר שבתוכו באיזוטופים וניגשתי
לעבודה.
כמו אוטומט לחצתי על המקשים לפי הוראותיה המפורטות של פרופסור
מוד ולאחר שעתיים
הן עמדו מולי נוצצות , כך סתם מרחפות בחלל הפנימי של המחולל
במקום בו שכבה נחמה זמן קצר קודם לכן...
אלו היו שלוש מולקולות של צחוק.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 3/3/03 2:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידו אברמסון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה