להורים שלי יש חברים, שבכל פעם שהם באים לבקר, זאת אומרת
אחת לחצי שנה בערך, הם נוהגים להביא איתם מתנה שקנו בקניון
החדש של קרית ביאליק. בעצם, הם מכירים את ההורים שלי כבר
יותר משלושים שנה, ואז לא היו קניונים אפילו ברמת גן, אבל תמיד
היתה על המתנה מדבקה כזאת של חנות בקרית ביאליק.
לפעמים הם גם יצאו מגבולות הקריה והפתיעו עם מתנה מחו"ל.
כמובן שגם ההורים שלי חייבים לתת להם מתנה כשהם נוסעים לבקר
אותם בקריות בחצי השני של השנה, אבל גם זה לא כזה נורא.
הבעיה עם החברים האלה של ההורים שלי, היא שהם תמיד מוצאים
מתנות מקוריות. זאת אומרת, זה כיף וזה מיוחד, אבל זה מכריח
את ההורים שלי לעבור בכל חנויות המתנות של פתח תקווה ולחפש
מתנה מקורית, וזה תמיד עושה את הביקור הזה בקריות לכאב ראש
אחד גדול. פעם אחת החברים האלה נתנו לנו דלעת מקושטת שאשה
אחת ממכסיקו סיטי צובעת אחרי לילה שלם של דקלומי לחשים. אמא
חרשה את כל פתח תקווה, ובסוף מצאה אגרטל בצבע צהוב מזעזע,
כזה שעוד בטח אין להם. החברים רק אמרו תודה וחייכו אחד
לשניה בציניות. בפעם הבאה שהם הגיעו, הם הביאו בבושקה שהם
בקשו מהשותף של אברם לקנות בככר האדומה, שנה אחת בלבד אחרי
שנפתחו השערים ושרנסקי התחיל לתכנן את דרכו המפותלת לליכוד.
ההורים שלי נסעו במיוחד לרומניה כדי לדחוק באיכר עייף
שימכור להם את בקבוק הויסקי שזיפים האחרון, שהוא שמר לעצמו
לחורף. הם הגיבו ב-"יפה!" אבל אחרי כמה חצאי שנים, כשחזרו
מטיול שורשים במונגוליה, הפתיעו עם בובה של פרש תורכי.
הוריי, אובדי עצות, בקשו משר החוץ אישור מיוחד לייבא מתימן
מעיל מפרוות גמלים חד דבשתיים, רק בשביל למחוק לגברת רחל את
החיוך האווילי מהפרצוף. אבל אז עברה חצי שנה והם לא באו.
ועוד חצי שנה, והם מתנצלים שלא יוכלו לקבל את פני אמא ואבא,
כי הם בפסח באילת. סוכות הבא הגיע, ואמא רק מתקשרת כדי לאחל
שנה טובה קצת באיחור, ולשאול מה נשמע ואם אפשר לבוא לבקר
בחול המועד. פתאום אני שומע את אמא נאנחת ונוגעת בלחייה.
"אני כל כך מצטערת לשמוע, רחל, אין לך מושג.." .  
אחרי דקה אמא מניחה את השפופרת ומספרת לאבא שיותר לא נוכל לארח
את רחל ואברם ביחד. הם התגרשו.
ואני רק גיחכתי לעצמי, אמא ואבא ניצחו...