בשתים עשרה השנים שאני נמצא בעסק הזה כבר הספקתי להיתקל בכל
מיני טיפוסים. היו ביניהם גנגסטרים מהברונקס, מצוידים ברובי
'וינצ'סטר' קצוצי קנה ורועשים- ובחליפות רועשות לא פחות- והיו
ביניהם סבתות מברוקלין, בשמלות פרחוניות ושיער תכלכל. לא שלא
היו גם גנגסטרים בשמלות פרחוניות וסבתות עם 'וינצ'סטר'
קצוץ-קנה, היו גם כאלה. בכלל, הטיפוס שהכניס אותי למקצוע הזה,
אירי זקן וקשוח בשם אושנסי, אמר תמיד שסטראוטיפים הם דבר
שימושי כל זמן שאתה לא מתחיל להאמין שהם קיימים במציאות. הוא
גם תמיד אמר לי לא להכנס לעבודה שאני לא יודע איך אני אצא
ממנה. מצד שני, בתור אחד שמת מטביעה באמבטיה שלו לאחר שרוקן
לתוכו שלושה בקבוקים של ג'וני ווקר, הוא אף פעם לא נראה לי
הטיפוס ללמוד ממנו חכמת חיים. אולי בגלל זה מצאתי את עצמי
בלילה גשום אחד בפתחו של בית גדול ומבודד בלונג איילנד כשאני
עומד להכנס לאחת החקירות המוזרות ביותר שהיו לי אי פעם.

לאחר מספר רגעים של היסוס הקשתי על הדלת. לא נשמעה כל תגובה.
חיכיתי מספר רגעים והקשתי שוב, חזק יותר. התוצאה היתה זהה.
הגשם התחדש. גידפתי חרש. לא היה לי ספק שזו היתה הכתובת
הנכונה. זו היתה בהחלט גם השעה שנקבעה. הלמתי בפראות על הדלת.
היה נדמה לי שאני שומע רחש מבפנים, אבל לא הייתי בטוח. בכל
מקרה הגשם התחזק מרגע לרגע וסבלנותי החלה פוקעת. לבסוף, לאחר
שנשבעתי לעצמי שכל מי שלהבא ירצה לפגוש אותי יצטרך לבוא אלי
למשרד בשעה סבירה, שמעתי מישהו בפנים. "מי שם?" נשמע קול זקן
ורוטן. "תפתח," קראתי כשאני מנסה להישמע רגוע ככל האפשר. שמעתי
קול בריחים נעים והדלת נפתחה כדי סדק. "מה אתה רוצה?" רטן
הקול. הייתי כבר רטוב עד לשד עצמותי והתעוררה בי תשוקה עזה
לחבוט בטיפוס שמולי, אולם החלטתי לשמור על קור רוח. "יש לי
פגישה עם הפרופסור." השבתי. הדלת נפתחה עוד קצת ומתוך האפלה
הציץ פרצוף זועף ומקומט, מוסתר ברובו על ידי אף אימתני. הוא
בחן אותי בחשדנות. "הפרופסור לא מקבל אורחים." אמר לבסוף וניסה
לסגור את הדלת. הספקתי לתחוב את רגלי בין הדלת למשקוף. "הוא
קבע איתי פגישה, לעכשיו." תחבתי מול עיניו כרטיס ביקור מקומט.
"תודיע לו שאני כאן, ותשתדל למהר." הוא התבונן לרגע בכרטיס,
פלט מספר הברות לא מזוהות ולבסוף מלמל "חכה כאן." ונסוג פנימה.
המתנתי מספר רגעים בגשם השוטף. הגשם כבר לא הטריד אותי שכן
להערכתי הייתי כעת כבר יותר רטוב מן הטיפות. ניסיתי להדליק
סיגריה אולם הדבר היה חסר סיכוי. שיעשעתי את עצמי בינתיים
במחשבה על דברים יצירתיים אותם ניתן לעשות מפרצופו של אותו
זקן. ככל שהמתנתי כך הלך וגבה הסכום אותו תכננתי לדרוש. הדלת
נפתחה כשהסכום כבר עבר את התקציב השנתי של משרד ההגנה. "בא
אחרי." נהם לעברי הזקן.
פסעתי בעקבותיו במסדרון ארוך וחשוך כאשר אך בקושי ראיתי לאן
אני הולך. לבסוף הוא פתח את אחת הדלתות. "חכה כאן. הפרופסור
כבר מגיע." הוא נטל את מעילי והסתלק, ואני פניתי לבחון את החדר
שסביבי. היה זה חדר גדול ואפלולי. רק מנורה אחת הפיצה סביבה
אור חיוור ורובו של החדר היה שרוי בעלטה. באור העמום ראיתי
שהקירות מכוסים עד אפס מקום באלפי ספרים מאובקים בכריכות עור
ישנות. ניסיתי לקרוא חלק משמות הספרים. הם היו בכל השפות
הקיימות, ועל חלקם ראיתי סימנים בכתבים שמעולם לא נתקלתי
בשכמותם. במרכז החדר ניצב גלובוס גדול וישן. המפות המצויירות
עליו לא דמו לשום מפה שראיתי אי פעם. בפינת החדר, מתחת לינשוף
מפוחלץ ומכוסה בקורי עכביש, ניצב שולחן עץ רחב. היו מונחים
עליו באי-סדר מספר מכשירים שונים ומשונים שלא ידעתי מה טיבם,
אוסף של בקבוקים ומבחנות שהכילו נוזלים מבעבעים בשלל צבעים
וגולגולת אדם שלטשה בי את חורי העינים הריקים שלה. לידה היה
מונח ספר עצום מימדים, פתוח לרווחה. ניגשתי לעברו. הוא היה
כתוב בכתב יד, באותיות גותיות מסולסלות כששוליו מכוסים
בציורים. ניסיתי לעיין בו כאשר שמעתי קול רחש. פניתי לאחורי
ומצאתי עצמי ניצב מול מי שהיה ללא ספק הפרופסור- שכן הוא נראה
בדיוק כפי שצריך היה להיראות מי שמתגורר בחדר כזה.
הוא היה אדם גבוה, מאד גבוה. רזונו שיווה לו אפילו מראה יותר
גבוה. זקנו האפור והסבוך גלש על חזהו ושערו היה ארוך ופרוע.
הוא לבש חלוק ארוך בצבע כחול אפרפר ועליו מצויירים סימנים
מוזרים. אני לא טיפוס שנבהל בקלות וכבר הספקתי בחיי להתמודד עם
כל מיני ברנשים לא סימפטים, אבל משהו בדמות הזו עורר בי יראה.
הוא הזכיר לי מכשף מאיזו אגדה עתיקה. רק מצנפת מחודדת היתה
חסרה לו להשלמת התמונה.
"ערב טוב," אמר בקול עמוק כשהוא נועץ בי את עיניו החודרות מתחת
לגביניו העבותים "אני מודה לך שבאת ואני מתנצל שנאלצת להמתין.
שב בבקשה." הוא התיישב והצביע לעבר כורסת עור ישנה.
התישבתי והוא שלף מקטרת ארוכה והחל לפטם אותה. "אינני רוצה
להשלות אותך," אמר לאיטו "המשימה שלשמה אני מעוניין לשכור את
שירותיך בהחלט אינה קלה. אינני יודע האם היא בכלל אפשרית. אולם
המקורות שלי אמרו שאם מישהו מסוגל לעשות זאת הרי שאתה האיש."
תמיד נחמד לקבל מחמאות, אך משום מה חשתי תחושת אי-נוחות. הוא
הצית את מקטרתו וניחוח מוזר התפשט בחדר. "אני מעוניין שתשיג לי
דבר מה, פריט מידע מסוים." תהיתי האם מדובר במשהו לא חוקי.
הייתי זקוק נואשות לעבודה. יהא עלי איפה להזדעזע, לסרב בכל
תוקף, ולאחר הפצרות רבות להסכים תמורת סכום כפול. "למעשה, אני
רוצה שתברר לי את התשובה לשאלה מסוימת." "אתה יכול לפרט?" היה
נדמה לי שחיוך מבליח מבעד לזקנו העבות. "כן," השיב "הייתי
מעוניין שתברר לי בבקשה מהו הכל." "סליחה?" "הבט," הוא אמר
ונשף טבעת עשן "במובן מסוים העיסוק שלי קרוב למדי לעיסוק שלך.
כמוך, גם אני עוסק באיסוף מידע מסוגים שונים, בחקירת הלא ידוע
ובחשיפת תעלומות." הוא השתתק לרגע ומבטו נדד על פני החדר.
"הקדשתי את חיי לחשיפת כל הידע האנושי, בעבר ובהווה. למדתי
לעומק וביסודיות את כל האמונות, הדתות והתרבויות שהיו אי-פעם.
התמחיתי בכל הפילוסופיות ובכל המדעים שיצר האדם, בכל התיאוריות
ובכל הפרקטיקות." העפתי מבט בספריה העצומה שמסביב. הוא קלט את
מבטי. "מה שאתה רואה אלו רק פירורים, הרבה יותר מזה מצוי כאן."
הוא הצביע על ראשו. "בכל אופן, לאחר כל כך הרבה שנים, אני יכול
לדבר על שתי מסקנות חד משמעיות. האחת, שכל ההוגים, בכל הדורות,
חיפשו למעשה את אותו הדבר עצמו. שאלות רבות שאל האדם במרוצת
הדורות. מהי משמעות הקיום, מהי התכלית, מה מקור הכל, מהו החוק
הבסיסי של המציאות, מהי המציאות הבסיסית ביותר, מיהו האל, מהו
מקור כל הפחדים וכל התשוקות. אלו הן שאלות רבות ושונות שנשאלו
על ידי אנשים רבים ושונים, אך למעשה אלו הן צורות שונות של
אותה שאלה. התשובה לכל השאלות הללו היא אחת. התפקיד שלך יהיה
לגלות אותה." לרגע נעתקו המילים מפי. "אני לא בטוח שאני האדם
המתאים למשימה כזאת," גמגמתי "סך הכל אני בלש, לא פילוסוף..."
הוא חייך ואמר "כאן אנו מגיעים למסקנה השניה שלי. אותה שאלה
בסיסית נשארה פתוחה, מאז ומעולם. כל התורות חיפשו אחר האמת,
אולם איש טרם מצא אותה, והראיה לכך היא שהאדם ממשיך לחפש.
המשימה שלך היא איפה פחות קשה ממה שהינך חושב. עליך לגלות את
התשובות שאינן נמצאות בספרים. עליך לגלות את האמיתות המפחידות
ביותר, אלו שאיש לא העז לחשוב עליהן. אמרו לי כי אתה מסוגל
לאתר כל אדם, בכל מקום בעולם. ובכן, תפקידך הוא לאתר את החכמים
ולשאול את פיהם. לא חכמים במובן הרגיל, עליך למצוא את הנפילים
אשר בארץ. את אלו שהגשימו את כל הפחדים וכל התשוקות. עליך
לשאול את אלו שמעולם לא שאלו אותם, וכשהם אמרו את דברם איש לא
הקשיב להם. האמת נמצאת אי-שם, אני רוצה שתגלה אותה ותביא אותה
אלי."

החיפוש לא היה קל וגם לא היה פשוט. הוא ארך חודשים רבים והשתרע
על פני שלוש יבשות. במהלכו נקלעתי למקומות שלפני כן לא שיערתי
את קיומם, ונתקלתי בכמה אנשים מאד מוזרים, בלשון המעטה. לא
אלאה אתכם בכל פרטי החקירה, רק אציין שבסופו של דבר מצאתי את
עצמי מול ארבעה כיוונים שונים. (כמובן שחייבים היו להיות
ארבעה). הבנתי שאין זה מתפקידי לקבוע מהי הדרך הנכונה, תפקידי
הוא רק לגלות את אלו שצעדו הכי רחוק בכל אחת מהדרכים.



1.
אותו אושנסי האמור לעיל, נהג תמיד לומר שהוא אינו מתרגש מאנשים
עשירים. העשירים הם בעצם אנשים רגילים, היה אומר, פשוט יש להם
המון פיסות נייר שיש עליהן מספרים. ובכן ג'ו מורגן היה אדם
עשיר. מאד מאד עשיר. והוא לא היה אדם רגיל, ע"פ שום קנה מידה.
מראהו היה בלתי רגיל- שכן הוא התנשא לגובה של כשני מטרים והיה
מצוייד במבנה גוף של מקרר משפחתי ובמבט שגרם לך לחשוב על עדר
בופאלו מסתער. מעמדו לא היה רגיל, שכן כמיליארדר החולש על
אימפריה אדירה של אינספור חברות ותאגידים בכל רחבי העולם הוא
נחשב לאחד האנשים רבי העוצמה ביותר עלי אדמות. הקריירה שלו
היתה בלתי רגילה, שכן הוא גדל באחד משכונות העוני האלימות
ביותר של ניו-יורק, עבד כשומר סף במועדון לילה, ובשורה של
עסקאות מפוקפקות, מתוחכמות להפליא ונועזות-על-גבול-הטירוף,
הצליח להקים את הבסיס לאימפריה שלו. גם אופיו נחשב לא רגיל.
הוא היה אדם קשה ומסוגר שסירב לדבר עם עתונאים ורדה ביד ברזל
בכל הכפופים לו. הוא נחשב מחד לגאון פיננסי- ומאידך לחיית טרף
אכזרית שדבר לא יעצור בעדה מלהשיג את מבוקשה. אנשי עסקים בכל
העולם סגדו לו כמו אל, אך עם זאת התפללו לנפילתו. עתונאים השוו
אותו לנפוליאון ולג'נג'יס ח'אן. אמרו שכשהוא רוצה משהו שום כח
שבעולם לא ימנע ממנו מלהשיגו. היו שטענו כי הוא לעולם אינו
מחייך. היו שאמרו כי הוא מחייך רק כאשר הוא מצליח להשמיד את
אחד ממתחריו.
מחשבות אלו חלפו במוחי כשישבתי בקומה החמישים ושמונה של בנין
'מורגן אינדוסטריישן' במנהטן, במשרדו של היושב ראש. היה זה
משרד עצום מימדים ומרוהט ברהיטי עץ אלון כבדים. כל רהיט שבו
היה לא רק יקר עד אימה, אלא גם גדול, מאסיבי, רב עוצמה. הצבע
השולט בחדר היה חום כהה. רק התמונות שעל הקירות (זיהיתי משהו
של גויה ואחד או שנים של מונק), שבלטו בגווני האדום והשחור
העזים שלהן, הוסיפו מעט צבע.
ג'ו מורגן הרים את עיניו מהניירות שעל שולחנו והביט בי. נאלצתי
להשפיל את מבטי. הוא שלף סיגר קובאני עבה מתיבת כסף והצית אותו
בלי לומר מילה. התבוננתי כמהופנט בכפות ידיו העצומות
ובאצבעותיו העבות. ניסיתי לדמיין מה ידים שכאלה מסוגלות לעולל
לי, מה ידיים שכאלה מסוגלות לעולל לעולם. "ובכן," אמר לבסוף
בקול רך ושלוו של מי שיודע שאין לו שום צורך שבעולם לצעוק. "אם
הבנתי אותך נכון, אתה שואל מדוע אני עושה את מה שאני עושה. אתה
אינך מתכוון לעיסקה כזאת או אחרת אלא שואל מה מניע אותי בחיים,
בכלל. נכון?" הנהנתי. קולו נעשה רך יותר ועם זה נוסך אימה יותר
כאשר המשיך "צריך הרבה אומץ כדי לבוא לכאן ולהציג לי שאלה
כזאת. לו היה לי חשד שאתה עתונאי או משהו כזה הייתי גורם
לפיטוריך ולהתמוטטות העתון ששלח אותך, עוד הערב. לא הייתי צריך
אפילו להתאמץ בשביל זה. אבל אתה יודע זאת מן הסתם, ובכל זאת
באת." שתקתי והוא המשיך "בניגוד אליך, אני לא אנסה לברר את
המניע שלך. אבל מכיון שאני באמת מעריך את האומץ שלך- אומץ זו
התכונה שאני מעריך יותר מכל אצל בני תמותה- לכן אענה על
שאלתך."
"אתה שואל מה מניע אותי, מדוע אני משתלט על חברות, רומס
מתחרים, צובר יותר רכוש ויותר כח ממה שרוב האנשים חולמים שיש?
ובכן, התשובה לכך היא פשוטה. ככה אני רוצה."
"אבל מה בדיוק אתה רוצה?" שאלתי בחשש. "הכל!" הוא השיב בשאגה
והטיח את אגרופו העצום בשולחן "הכל, והרבה מעבר לזה." הוא נרגע
קצת והמשיך "זה משהו שאתם לעולם לא תבינו, שאין לכם את היכולת
להבין. אתה אינך רוצה משהו לתכלית מסויימת, אתה פשוט רוצה
אותו. לאדם יש אולי שכל ורגש ועוד הרבה דברים אחרים, אבל אלו
רק כלים. מאחורי כל זה קיים רצון עיוור שאיננו יודע שובע.
קיימת שאיפה חסרת טעם, קיימת לעצמה ומתוך עצמה. השאיפה לעוד,
ליותר, השאיפה לכבוש את המטרה הבאה ושגם היא תשמש רק אמצעי
ליעד שמאחוריה. כל המציאות הינה רק כסוי לרצון העיוור והנורא
הזה, שאין לו תכלית ולעולם לא יבוא על סיפוקו. הרצון חסר
הנימוק- זוהי האמת, זו המציאות. כל העולם הזה הינו רק נסיון
עלוב להגשים את מה שלעולם לא ניתן יהיה להגשים."
הבעת פניו נעשתה כמעט אנושית כשאמר "אתה שואל מה מניע אותי?
הבה נאמר שזו תשוקה, תאווה. ועל תאוות, כידוע, אין טעם להקשות
קושיות."


2.
ניצבתי בלב ישימון סלעי. סביבי התנשאו צוקים אדירים שנראו
כשולחים את אצבעותיהם המשוננות לעבר השמים. בכל האיזור לא
נראתה נפש חיה. מדי פעם קטעה את הדממה צריחתו של עוף טורף שירד
בצלילה מראשי הצוקים. המראה היה עשוי להיות מרשים, לולא החום
הכבד והצמא שיקד בגרוני.
כשהפרופסור אמר לי כי שמע שאני מסוגל לאתר כל אדם, בכל מקום,
חשבתי שהמקורות שלו קצת הגזימו אך העדפתי שלא לתקן אותו. סך
הכל היה לי קצת נסיון בתחום, וכבר יצא לי להסתובב בכמה מן
החלקים היותר מוזרים של העולם, אך הנסיון שלי התמצה בעיקר
בערים, או לפחות במקומות בהם חיים בני אדם. לגבי מדבריות למשל,
לא היה לי כל נסיון. וכעת באמת הייתי במדבר, בלב המדבר, ולאחר
יום שלם של שוטטות לא היה שמץ של מושג היכן אני נמצא.
לא ידעתי הרבה על האדם אותו יצאתי לחפש. מבין האנשים איתם
שוחחתי רבים שמעו על קיומו, אך רק מעטים הכירו אותו, ומעטים
עוד יותר יכלו לומר לי היכן אוכל למצוא אותו. גם מבין אלו
שידעו מעט יותר קיבלתי ידיעות סותרות. היו שסיפרו כי הוא עבד
שנים רבות כסנדלר. היו שתיארו אותו כחקלאי, או בעל שדה שיצא
לגימלאות. מישהו אף הזכיר איזה מטע תפוחים. לגבי מעשיו כיום
איש לא ידע הרבה, ומי שידע לא רצה לספר. אלו שכן סיפרו אמרו כי
הוא מתגורר במדבר, מחוץ ליישוב, הרחק מחברת בני אדם. איש מהם
לא ידע בדיוק היכן. לבסוף נתקלתי במוכר ספרים פרסי בדלהי שהכיר
אותו מקרוב. הוא ניאות להראות לי במפה את המקום בו עשוי האיש
להמצא, ויעץ לי לחפשו בקרבת הנחל. וכך, יצאתי השכם בבוקר, עם
מפה טופוגרפית, מצפן ומעט מים, בנסיון למצוא את הנחל הקרוב.
כמובן שלאחר שעות רבות של חיפושים גיליתי כי מי ששרטט את הנוף
מעולם לא טרח להתבונן במפה. המים שלקחתי אזלו, איבדתי מזמן את
דרכי ועדיין לא נתקלתי בשום דבר שדומה לנחל.
אינני יודע כיצד, יתכן שהיה זה אינסטינקט ויתכן שהיה זה עניין
של נסיון, אך לפתע חשתי בבירור כי מישהו נמצא מאחורי. אינני
מאמין בהכרה על-חושית או משהו כזה, למעשה גם בהכרה חושית אני
לא ממש מאמין, אבל יש דברים שאתה פשוט יודע. בלי סיבה. התחלתי
לנוע כשאני נזהר שלא לעשות שום תנועה חדה. הסתובבתי לאט ככל
האפשר כאשר תוך כדי כך ידי החלה מטפסת באיטיות לעבר נרתיק
האקדח. לאחר זמן שנמשך כנצח פניתי לאחורי. ידי היתה כבר על
הקת. נשאתי את עיני. לפני, במרחק כמאה מטר, עמדה אילה צעירה
(או לפחות זה מה שנראה לי שהיא היתה). היא הביטה בי בעיניה
החומות והגדולות ובטשה את האדמה בפרסותיה. חשתי מטופש מתמיד.
האילה נעצה בי מבט שופע בוז, אחר הסתובבה וצעדה לאיטה עד
שנעלמה בין הסלעים. היססתי לרגע, ומיד פניתי בעקבותיה. אינני
מבין הרבה בבעלי חיים, אך שיערתי כי היא עשויה להוביל אותי
למקור מים כלשהו. בכל מקרה, אמרתי לעצמי, כל מקום אליו אגיע לא
יהיה גרוע יותר מאשר כאן.
במשך כחצי שעה טיפסתי בעקבותיה בין ההרים כשאני משתדל שלא לאבד
קשר עין, אך עם זה נזהר שלא להתקרב יתר על המידה. היא נראתה
אדישה לחלוטין לנוכחותי. קיויתי שאדישות זו מלמדת על היכרות עם
בני אדם. היא פסעה למרגלות המצוק כאשר לפתע נעלמה בתוך ערוץ צר
וכמעט בלתי נראה. ניסיתי לרדת לתוכו. הוא היה תלול וחלקלק
ולאחר מספר צעדים איבדתי את שיווי משקלי וגלשתי במדרון כשאני
מעלה סביבי ענני אבק. לאחר כמה שניות של הידרדרות מצאתי את
עצמי שוכב על קרקע סלעית כשכולי חבוט ומאובק. בסמוך למקום בו
שכבתי זרם נחל קטן. על גדת הנחל ניצבה האילה כאשר ראשה בתוך
המים. לידה ניצב אדם והחליק בידו על גבה.
הוא לא היה נראה כמו סנדלר וגם לא כמו חקלאי. הוא גם לא היה
נראה כמו שום דבר אחר. הוא היה לבוש כולו בלבן, מכף רגל ועד
ראש. זקנו הארוך היה צחור כשלג ופניו השחומות היו חרושות קמטים
עמוקים. אולם הדבר הבולט ביותר היתה הבעת פניו. על פניו היתה
נסוכה ארשת של שלווה עילאית, כמעט על-אנושית.
הוא לא נראה נרגש למראי. למען האמת הוא נראה כאילו חיכה לי.
הוא התבונן בי בשתיקה ואחר הושיט לעברי בקבוק מים. "שתה," אמר
"הלכת דרך ארוכה היום." גמעתי מהבקבוק. "סליחה," שאלתי "אתה
אולי במקרה..." "כן," השיב חרש "אני הוא האדם שאתה מחפש."
"ואיך אתה ..." "אין זה משנה. אני יודע מי אתה ומה אתה רוצה.
לא היית צריך להגיע אלי, אך כיון שהגעת עד לכאן אני אענה על
השאלה שלך."
לגמתי שנית מן הבקבוק והוא המשיך "הבט סביבך," אמר "אמור לי
בבקשה מה אתה רואה." כחכחתי בגרוני במבוכה. "אה, אני רואה את
הנחל זורם, את הצוקים באופק, את העננים בשמים..." הוא נאנח.
"כן, כן. הנחל זורם, הצוקים באופק, העננים בשמים. כל אלה הן
עובדות. המון עובדות. המון מילים. הן מקיפות אותך כמו חומה,
חוסמות את הראיה שלך. אם היית מצליח לחרוג מעבר לעובדות, אם
היית מסוגל לראות מעבר לפני השטח, היית יכול לראות אינסוף
עולמות, עצומים ונפלאים. עולמות בהם אינך יכול להבחין כעת."
"וזוהי המציאות האמיתית?" שאלתי בהיסוס. הוא הניד בראשו. "זוהי
מציאות, אך זו עדיין איננה האמת."
"מאחורי כל זה, עמוק מתחת וגבוה מעל, מחוץ לכל תפיסה ולכל
מחשבה, נמצאת האמת. כל המציאות שאתה מכיר וכל המציאות שאינך
מכיר הכל רק צללים, הופעות חלקיות של המוחלט, של מה שאין לו שם
ולא יכול להיות לו שם, של הדבר היחיד הקיים באמת. מה שאחדים
כינו 'אינסוף' ואחדים כינו 'אלוהים'." "נראה לי ששמעתי על
הבחור הזה." "יתכן ששמעת על כך אך מעולם לא חשבת על זה
ברצינות. אם היית חושב על כך מוחך היה מתפוצץ. משמעות המושג
'אינסוף' היא מה שאין לו סוף ואין לו התחלה, שפע הכולל את כל
המציאויות האפשריות ואת כל המציאויות שאינן אפשריות. אך גם
הרבה מעבר לזה. הרבה מעבר למה שהמח האנושי, או כל מח אחר,
מסוגל להתחיל לדמיין. זו השלמות המוחלטת, האחת והיחידה. כל
השאיפות האנושיות הינן רק צל צילה של השאיפה אל השלמות
האינסופית הזאת. אולם גם כל הפחדים הינם צללים של הפחד הכללי,
הפחד מפניו. רק חשוב על כך. ביחס אליו אין שום מציאות בעולם
כלל. כשאתה ניצב מול השפע הנורא הזה, כשאתה רק מעלה על דעתך
ברצינות את קיומו, אזי אין עוד קיום לא לי ולא לך ולא לשום דבר
אחר בעולם. הכל הוא חידלון, ומצד האמת אין עוד מלבדו."

3.
הסמל המגודל ננער ממקומו, הרים את שפופרת הטלפון והאזין
בדומיה. "הוא מגיע." אמר לבסוף כשעל פניו הבעה של דריכות.
הסוהרים מיהרו לתפוס עמדות ליד הדלתות. ניתן היה לחוש בחרדה
שעמדה באויר. איש לא רצה לקחת סיכונים מיותרים, בוודאי לא
כשמדובר באחד האסירים השמורים ביותר בעולם.
נשמע קול זמזום ודלתות הפלדה הגדולות נפתחו לרווחה. שישה אנשים
פסעו פנימה לאיטם. חמישה מהם היו גורילות אנושיות במדי סוהרים,
חמושים עד לאוזניהם. האדם השישי היה סמואל טי. רודובסקי, מי
שנחשב לאחד האנשים המסוכנים עלי-אדמות, ולדעת רבים גם לאכזרי
שבהם. סמואל רודובסקי הורשע לפני מספר שנים בבית המשפט של
מדינת טקסס ברצח, אונס וביתור של למעלה מעשרים קורבנות. ע"פ
כתב האישום הוא ביצע את מעשיו בסכין, גרזן, מסור חשמלי ולעתים
הוא פשוט קרע את קורבנותיו לגזרים בידיו החשופות. הוא נידון
למוות ומאז הוא יושב בכלא, בבידוד מוחלט, ממתין לביצוע גזר
הדין. כעת הוא פסע לעברי בדממה, צועד זקוף למרות הכבלים שעל
ידיו ורגליו, כששום שריר לא נע בפניו הכחושים והסגפניים
המכוסים בשפם פראי.
התבוננתי בו מבעד לזכוכית המשוריינת שחצצה בינינו. נאלצתי
להפעיל את כל קשרי כדי להשיג את הראיון הזה, אולם לא היתה לי
ברירה. סמואל רודובסקי היה האדם היחיד שהיה יכול לספק לי את
התשובה השלישית לשאלתו של הפרופסור.
הוא התיישב מולי מעבר למסך הזכוכית מבלי להוציא מילה. לא
יכולתי לנחש מה עובר במוחו באותו רגע. "ובכן," אמרתי בהיסוס
"עד כמה שהבנתי, כבר הסבירו לך מי אני ומה אני רוצה ואתה הסכמת
להפגש איתי." הוא נענע בראשו. "כן," השיב בקול נמוך "אני יודע
מה אתה רוצה ואני יכול לענות לך. אך האם אתה באמת רוצה לדעת את
התשובה?" "תנסה אותי." "טוב," הוא השתתק לרגע ואחר אמר "האם
אתה מכיר את ספר בראשית?" "פחות או יותר." "ובכן, בוודאי תוכל
לומר לי מה היה לפני שנברא העולם הזה." "תוהו ובוהו." "בדיוק.
היה תוהו ובוהו, היה כאוס, היה ים קדמוני, עמוק לאין חקר, חסר
חוקים וחסר גבולות. שם ריחפה רוח אלוהים. ולאן נעלם אותו ים,
אותו כאוס?" אימצתי את זכרוני, אך לשווא. "הוא לא נעלם," הוא
המשיך חרש "הוא פשוט נתחם. הוא הוגבל, נדחק לשולי המציאות על
ידי התרבות, אולם הוא תמיד המשיך להתקיים מעבר לגבולות
המוכרים."
"חשוב על זה לרגע," אמר כשניצוץ פראי נדלק בעיניו "התרבות
האנושית, כל תרבות אנושית, היא למעשה אוסף של איסורים והגבלות,
חומות שנועדו להגביל את הכאוס האינסופי. היא אינה שונה מן
החומה הסינית או מן ה'לימס' הרומאי, שנועדו לחסום את פלישת
השבטים הברברים. אולם כמו שאתה בוודאי יודע, בסופו של דבר
נפרצו החומות והברברים פלשו והשמידו את התרבויות המנוונות
שניסו להתכחש לקיומם."
"כך גם בכל מקום, ובכל אדם. השבטים הברברים עדיין קיימים,
עדיין מחכים ליומם. נמצאים מעבר לקיר. כל המציאות שאתם מכירים
היא רק נסיון להסתיר את קיומה של העוצמה הטהורה הזאת, חסרת
הרסן וחסרת הגבולות, העוצמה הפראית המנסה להשמיד את כל מה
שמנסה לתחום אותה. זהו מה שאתם מכנים 'רוע', ואני מכנה 'חופש'.
זו המציאות המוחלטת, הנמצאת כל הזמן מתחת לפני השטח, ועלולה
בכל רגע להתפרץ ולמחות את כל מה שיעמוד בדרכה."
"כשתצא מכאן," אמר כשעיניו בוערות בחזון נבואי "אני רוצה
שתחשוב רק על זה: התהום האפלה, האינסופית, כל הזמן פעורה
תחתינו. בוערת באש שאינה כבה לעולם. לעתים היא מבצבצת אך לרוב
היא נסתרת. כל העולם הזה הוא רק מעין מכסה לקדרה העצומה הרותחת
תחתיו."

4.
החיפוש כמעט היגיע לסיומו. נותרה לי עוד תשובה אחת שהיה עלי
לגלות. התשובה הרביעית, אשר לפי כל הסימנים צריכה להמצא בידי
האדם החכם ביותר עלי אדמות. זמן רב חיפשתי אחריו. נפגשתי עם
פילוסופים ועם נזירים, עם מדענים ואנשי דת, אך ללא הועיל.
לבסוף, לאחר חקירה מאומצת, נודע לי על אדם בשם ג'ושוע סלומון,
אשר על פי כל המקורות הינו האדם החכם בתבל. לא ידעתי עליו דבר
אולם לאחר גישושים רבים נאמר לי כי הוא מוכן לפגוש אותי.
כעת המתנתי במקום המפגש המיועד. היתה זו פינת רחוב צדדית בלב
שכונת עוני מוזנחת. הרחוב היה חשוך כמעט לחלוטין והמדרכה היתה
מכוסה בערימות אשפה. בסמוך אלי היה מונח צרור חפצים, מצחין
וגדול מימדים. ממרחק נשמעו צעקות ומוסיקה רועשת. הדלקתי סיגריה
והתבוננתי בשעוני. השעה המיועדת חלפה מזמן אולם לאיש לא היה
זכר. התחלתי להיעשות קצר רוח. התקשיתי להאמין כי האיש החכם
ביותר בעולם לא הצליח למצוא את הכתובת.
לפתע שמעתי קול תנועה. ראיתי כי הצרור שהיה מונח על המדרכה החל
לנוע. בתחילה דימיתי כי זוהי ערימת אשפה, אולם מבט חטוף אמר לי
כי אכן זו ערימת אשפה- אבל אנושית. היה זה הומלס זקן ומטונף
ששכב על המדרכה כשהוא מכורבל בסמרטוטיו. הוא הסב אלי את פניו
המחוטטות ושאל בקול צורם "הי בחור, מה אתה עושה כאן?" לא
השבתי. "הי, אני מדבר אליך!" המשיך הוא "מה אתה עושה כאן? זה
שטח פרטי!" "אני מחכה למישהו." השבתי. "למי אתה מחכה, הא? אולי
לאחד בשם סלומון?" "אולי." הזקן פרץ בצחוק מטורף שנסתיים
בהתקפת שיעול נמרצת. "אני הוא סלומון, אני סלומון החכם מכל
אדם." "אתה בטוח?" "איזו מין שאלה מטופשת, בוודאי שאני בטוח!
ואני כבר שמעתי עליך ועל השאלות שלך, ואני רוצה להגיד לך דבר
אחד: נקואקואם ואקואום." "לא חשבתי אחרת." "אתה יודע מה פירוש
הדבר, בור ועם-הארץ שכמוך? פירושו 'החלל הריק אינו קיים'. זו
היתה סיסמת המלומדים במשך מאות שנים. והאם יודע אתה מדוע אנשים
כל-כך פחדו מפני החלל הריק?" "לא, למען האמת." "מפני שהחלל
הריק- או החלל הפנוי כפי שהוא מכונה לעתים- קיים, ועוד איך
שהוא קיים. למעשה זהו הדבר היחיד שקיים."
"מה כוונתך?" הוא חייך לעברי חיוך שחשף את שיניו השחורות
והשבורות. "מהי מטרתו של האדם בחייו? מהו המניע הבסיסי של כל
אדם?" שתקתי והוא המשיך "חשוב רגע, החיים הם המון זמן פנוי.
העיסוק המרכזי של האדם- ואני מתכוון לכל אדם- הוא למלא את הזמן
הזה, לאכלס את החלל הפנוי שמהווה את הקיום, לנסות למלא את הריק
הזה בתוכן או במשמעות. אך לאמיתו של דבר אין כלום!" קולו הפך
לצרחה "החלל הפנוי הזה, הכלום הזה הוא האמת. אין ואפס, חסר
תכלית וחסר משמעות. אנשים בוכים כל הזמן על זה שהעולם מלא
צרות, מלחמות, מחלות ועוני. אתם לא מבינים שזו המתנה הגדולה
ביותר שקיבלתם- הצרות שמעסיקות אותכם ומסתירות מכם את קיומו של
הריק המוחלט. הפחד הבסיסי ביותר של האנושות הוא הפחד מפני
הנפילה אל אותו חלל פנוי, אל המקום בו אין שום מטרה ושום
שאיפות, המקום שבו דבר לא קורה ודבר לא יכול לקרות. ומה לדעתך
יכול לעשות מי שנפל לאותו חלל פנוי, הא? איך הוא יכול להיחלץ
משם?" שתקתי. הזקן פרץ שוב בצחוק מטורף. "ככה לא תוכל לצאת
מהחלל הפנוי. למען האמת אי-אפשר לצאת ממנו. לעולם. מי שנפל
לתוך החלל הפנוי לעולם לא יצא החוצה. הוא אפילו לא ירצה לצאת.
כיון שהוא יבין את האמת, הוא יבין שלמעשה אין דבר מלבד חלל
פנוי, וכל השאר זה רק מאמצים פתטיים לאכלס אותו, מאמצים להסתיר
את קיומו של הריק האינסופי."

הפרופסור הקשיב בדומיה לדו"ח שלי כשמקטרתו נעוצה בפיו. מדי פעם
הוא נענע בראשו ופלט מפיו עננת עשן. לבסוף אמר "כן, זה גם מה
שאני חשבתי."