אי-שם, רחוק מכאן, מעבר להרים, לגבעות ולנחלים, יושבת הנשמה
שלי. היא חיה שם, כך סיפרו לי, בתוך מערה חשוכה. לא אוכלת, לא
שותה (אין לה צורך כי אין לה גוף), לא עצובה, לא בוכה. יושבת
לה שם, לבד.

מדי בוקר, עם רוח ראשונה, היא יוצאת החוצה וצופה בזריחה.
עומדת, מתבוננת, לא אומרת דבר, נושמת לתוכה את כל פלאי הטבע.
צופה בהשתאות בכל הדברים שברא אלוהים וחושבת לעצמה את כל
המחשבות הכי כמוסות. מביטה בצבעים הורודים, באור היום שעולה
ומציף את העולם בחום ואהבה, ומרגישה כמו מלכת העולם.

בצהריים, היא יוצאת לטייל. לוקחת צידה לדרך: רגשות צרורים בתוך
מטפחת והיא נודדת לה מעל נופים קסומים עד שהיא מתעייפת וחוזרת
למערה.

בערב, היא כותבת שירים, מזמזמת אותם לעצמה ומנגנת אותם
במחשבתה.

כך עוברים עליה הימים והלילות והלילות והימים. לבד וטוב לה.
בלי דאגות, בלי פחדים, בלי משפחה, בלי חברים.

ואני- אני כאן...

עם כל אלה...

ובלי נשמה...