סצינה ראשונה- חוץ/ מדבר/ שעות בוקר

רואים את מלאך- ילד קטן, תכול עיניים, תלתלים בלונדיניים עם
כנפיים.
יושב על צוק וזורק אבנים לעבר האופק, הוא נראה מדוכדך.
שדון נכנס לתמונה, ילד קצת יותר גדול מהמלאך, צבוע כולו באדום
עם קרניים וחרמש.
השדון מוציא חפיסת סיגריות נובלס ולוקח אחת.
שדון- אני מעשן רק 'נובלס', הכי טוב, אלה סיגריות משובחות,
סיגריות בלי אלוהים.
יש לך אש?'
מלאך- 'לא, סליחה.'
השדון מכניס חזרה את הסיגריה לחפיסה וזורק אותה מהצוק.
שדון- 'מה הטעם בסיגריות אם בכל המדבר המזדיין הזה אין אחד עם
אש.' הוא מתיישב ליד המלאך.
מלאך- 'טוב, אולי זה לטובה, הרי ה' פועל בדרכים נסתרות וממילא
זה לא בריא לעשן...'
שדון (בציניות)- 'מלאך חמוד, מה זה משנה לעזאזל?! אני ממילא
מת... אח, אני לא יודע מה יותר מסריח, החיים או המוות.'
המלאך נאנח. השדון מביט עליו בסקרנות.
שדון- 'ובכל אופן, מה אוכל אותך?'
מלאך- 'המלאך הראשי אסר עלינו לדבר עם שדונים, אני מצטער...'
שדון- 'מה 'כפת לי?! אפשר לחשוב מה כבר שאלתי... '
מלאך נאנח שוב.
מלאך- 'טוב, אולי כבר עדיף שאני אדבר אתך, הרי אף אחד אחר לא
מוכן להקשיב לי. (הוא מפנה את ראשו מהשדון) הממ... טוב אל תצחק
עליי אבל נראה לי שבכלל לא מתאים לי להיות מלאך... אני שונא את
זה פה, את העולם, האנשים מעצבנים אותי. כל אחד חייב לבוא ולספר
לי ת'צרות שלו, ואת האמת, די נמאס לי... שנות האלפיים, לכו
תשלמו לפסיכולוג, חבורה של קמצנים!'
השדון נראה כאילו הוא מקשיב בהתעניינות ואז פורץ בצחוק
מתגלגל.
שדון- 'הצרות שלכם המלאכים, חח, חבורה של מפונקים... אפשר
לחשוב כמה קשה לכם בכלל, מקשיבים לצרות של אנשים. אתה יודע
שהעולם המזדיין הזה, זה הגהנום שלי! כי לי מגיע הרי להיות פה,
בטח שמגיע לי, אתה צוחק... בזמנו אני הייתי מסומם, שיקרתי,
גנבתי, אפילו נראה לי שרצחתי פעם, אבל הייתי מסטול מדי בשביל
לזכור. אני נפטרתי בשנות ה60 ממנת יתר של הרואין. ואחרי כל זה
יש לי מצפון וזה מה שגהנום בעבודה שלי, המצפון המזדיין הזה שלא
נותן לך לישון בלילות. למשל אתמול לקחתי את החיים של ילדה בת 4
שרדפה אחרי כדור לכביש, שלשום לקחתי את חייו של בעל ואבא
לשלושה ילדים אחרי שהוא היה בבתי חולים שנתיים, וכל יום יש אחד
חדש... שדונים, אף פעם לא ישנים, והם תמיד סובלים, ת-מ-י-ד,
וה' הרחמן שלך... רחמן בתחת שלי! ראיתי יותר מדי מתים לשווא
בשביל אפילו לשקול טיפה של רחמים מהבן זונה הקטן.'
מלאך- 'תסלח לי שאני לא מרחם עליך... אתה לפחות נהנת כשהיית
בחיים, אני הייתי בן 7 כשנפטרתי, ממחלה... שאחרי כל כך הרבה
שנים, שאני מת, אני בכלל לא זוכר איך קראו לה. ה' סתם הרגיש
אשם בגלל שהוא הרג אותי כל כך צעיר, אז הוא נתן לי זוג כנפיים
וחיתול וקרא לי מלאך וזהו, המצפון שלו שקט. לא התנשקתי, אני
כבר מת כמעט 97 שנה ואני עדיין בתול... וה' הזה עוד מתפלא שאני
מריר.'
שדון- 'אוף אני צריך סיגריה...'
מלאך- 'במחשבה שנייה גם אני.'
שדון- 'חבל שבכל המדבר המטומטם הזה אין אש.'
מלאך- 'נכון...'
שומעים קול של ביפר.
שדון- 'קוראים לי, יש עבודה... אני צריך להרוג את... שולמית
אברהמסוני, בת 24 מכפר סבא, שנרצחה... פשש... שיט, עוד מעט יש
פיגוע המוני באוטובוס... יהיה לשנינו טונה עבודה...'
מלאך- 'אוף עבודה...'
שדון- 'כן, טוב נדבר כבר מתישהו, הביפר שלי תמיד עלי. יאללה
אני זז, לא נחמד לתת לה לגסוס כל כך הרבה זמן. אהה... ופעם
הבאה, תעשה טובה, פעם הבאה, תשיג אש...'
מלאך- 'סבבה, בהצלחה אחי. היה נעים לדבר אתך.'
שדון- 'גם אתך...'
השדון לפתע נעלם והמלאך מחייך חיוך עצוב וקופץ מהצוק.