ושם הוא היה: האיש הכי רחוק מן השלמות. ציניקן מטורף, גרוש טרי
ומאוכזב מהעולם, אך לא מוכן להודות בכך. איש צבא דגול, מצליח
ומוצלח, מחפש את השקט באיזה קיבוץ בדרום, לאחר שנים של חינוך
עירוני וקריר.
שם הוא היה, תינוק בן 30, שמסרב להודות בשנים שעברו, בחוויות,
באהבות, בכישלונות, בקיומו.
שם הוא היה- הוא, הוא ועצמו!
גם בתור ילד היה בלתי נסבל, מעצבן ורועש, מחייב את עצמו להפגין
נוכחות של טווס, למרות שבתוכו ידע שהוא אפילו לא ברווזון
מכוער, ועד כמה שיגדל, לעולם לא יהפוך לברבור יפיפה וצחור.
ותמיד ידברו סביבו על תכונותיו הרעות ולא על הטובות, כי מעולם
לא טרח להראות כאלה...
השדים בעיניו מרצדים חסרי מנוח, כאילו מנסים לברוח ממנו- השד
הגדול, מפחדים להיכנע לו, למחזיק בהם בכוח. זדוני ומוזר היה
האיש הכי רחוק מן השלמות.
ושם היא הייתה: השטן, בלבוש מהודר ומבט מחוצף, השדים בעיניה
נכנעו כבר מזמן, רוקדים לאיטם, בעיניה השחורות, יודעים שיובסו
אם רק יעזו להפר את הסכם המילוט מעיניה.
והוא שניצת בו כוחו מחדש, ידע שחייבים להוציא אותם ממנה.
להרוס, להשמיד, לקחת הכול! אם יפתה אותה, חשב, תישבה בקסמיו
ותפיל בידו את שדוניה הנאמנים.
אך מה שלא ידע, האיש הכי רחוק מן השלמות, כי השטן כבר החליטה,
והכינה עצמה לדו- קרב, היא מצידה כבר יודעת מה היא שווה עכשיו:
אישה בת 20, שכנתו של אלוהים, יודעת ומודעת לכוחה ולמוחה. אם
תפתה אותו כעת, תוכל לבטח להביס ולמחוץ , אולי אפילו את דמו
הקר למצוץ...
הקרב החל לאור נרות ויין, על שטיח זול בסלון דירתו של האיש הכי
רחוק מן השלמות. למלחמה הזו לא יהיו עדים, מלבד שדונים, רעים
ופוחדים, שללא אישורם או התערבותם בעניין, נעצמו העיניים כאילו
מעצמן. וכך לעולם לא נדע מי המנצח ומה בדיוק קרה.
כשירד המסך על בימת העיניים, הפסיקו לרקוד השדונים של השניים!