חשבת שאוהבים היה נדמה לך שיש לך איזשהו קסם את יודעת שזה לא
נכון עטפת עצמך בצמר גפן בבועה של חלומות של הזיות קלות דעת.
את ידעת שזה שקר, משקרת לעצמך בלי הפסקה וכל פעם שוב נופלת
ומתנפצת לערמה גדולה של שברים ודמעות.
נמצאת בעולם צבוע בצבע וורוד מתקתק שמתחיל להתקלף עולם של
הזיות.
חשבת שאת טובה יותר מיוחדת אמרת אם רק היית יודעת כמה שנאה יש
כלפייך אם רק יכולת לראות את השנאה שמבעבעת בלב האנשים
מסביבך.
אבל את ממשיכה עיוורת למציאות חושבת שיש לך חברים שאוהבים אותך
שיש לך סיכוי.
ואיך עכשיו הדמעות מתנפצות על ריצפת אבן קרה מתנפצות כמו
האשליות והחלומות שהיו לך.
עיניים ריקות ושפתיים יבשות ידיעה זרה שאין לך אף אחד את שומעת
אותי? את לבד, לבד תקלטי כבר טיפשה אין לך אף אחד מלבדך את
מבינה?
איך ששיקרת לעצמך ובלי רחמים בנית לך עולם של אשליה  מתי תביני
שאנשים כמוך תמיד נשארים לבד.
וכוח שחשבת שהיה לך, כל אותה עצמה שהיה נדמה שיש לך התפוגגה עם
כל שאר האשליות וכל הצבע הוורוד נשטף בזרם דמעות של הבנה והצמר
גפן השומר עליך מהמציאות המרה נרטב ונתלש בכוח הזרם מגופך.
הנה את לבד בלי ההגנה של שמיכת החלומות שתפרת לעצמך ככה לבד
מול כל השנאה לבד כמו שתמיד היית אבל עכשיו את יודעת את זה
יודעת שאת לבד, קשה לך.
עיניים שחורות רוצות לאהוב רוצות שיאהבו אותן.
אף אחד לא אוהב אותך והגשם שיורד שוטף רק את הדמעות אבל לא את
הכאב והעצב האינסופי.
עכשיו את יודעת מסתכלת על עצמך במראה ורואה את האמת ואת כל
השקרים שפיזרת לסביבה ובעיקר לעצמך רואה מה נשאר שמקלפים את כל
שכבת החלומות שהוספת על עצמך, נשארת את דהויה קטנה וכל כך
שנואה.
איך לא ראית את כל זה? איך לא שמעת את רחש השנאה שמסביבך איך
לא הקשבת לפחדים שניסו ללחוש לך  ואת הדפת אותם?
מטומטמת איך יכולת לפגוע ככה בעצמך לפתוח כל כך הרבה חורים של
פגיעות.
ולא משנה כמה תבכי הדמעות לא יוכלו לשטוף ממך את כל הכעס.
איך יכולת להיות כל כך עיוורת למה שקורה בנית לעצמך עולם משלך
אטום למציאות אבל אי אפשר להתחמק ממנה לנצח בסוף היא תמיד
מנצחת כמו שניצחה אותך. איך בפעם הראשונה המציאות טפחה לך על
הפנים ואיך בפעם הראשונה את יכולה לראות את הכל כמו שהוא את
השנאה בעיניים של האנשים אותם אנשים שחשבת שאהבת שחשבת שאהבו
אותך.
שתדעי עכשיו, תמיד, הכל בפנים כמו סטירת לחי מצלצלת המציאות
פגעה בך.
איך עשית את זה לעצמך, הלוואי שתמותי, הלוואי... שאני אמות