הם היו שלושה - חזקים, מוצקים שכבר ראו הכל.
בינם לבין עצמם הם שאלו את נפשם מה יותר כואב.
האם זו האם שמתעלפת, או האח שגונח וקורס אל הכיסא?
או אולי זוהי דווקא החברה שפורצת בצחוק היסטרי, בלתי נשלט?
ושמא זהו דווקא החבר לנשק שעוצם עיניים, מאגרף את ידיו ומגדף
מבין שיניו?
אך זה פגש אותם דווקא ביציאה.
אחרי שהאם כבר עיכלה, והאב כבר בכה.
זאת היתה האחות בת השש, שעמדה בכניסה, ומצצה את אגודלה.
כאשר הם עמדו לצאת, היא הביטה בהם בעיני מלאך, ושאלה בקול
השמור לילדים: "אתם חברים של כפיר, נכון?"
והילדה לא הבינה מדוע קרס הרופא, ולמה הבחור עם הדברים
המבהיקים על הכתפיים מחה דמעה.
ורק האדם המבוגר יותר התכופף לעברה, חיבק אותה, ולחש: "נכון." |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.