כבר שמונה בבוקר! הוא מנער אותי. יא מסריח שכמוך , לקום. אמרת
שאתה בא, לא? אני יוצא מהבית עוד רבע שעה. או שאתה בא, או שאני
הולך לבד. סתם איומים, אני יודע. הוא לא יכול לתפעל את הדוגית
לבד. רחמים...עברו רק שלוש שעות מאז שהנחתי את הראש על הכר.
שלוש שעות שהוא כבר ער. מה זה ער...
אני גורר את עצמי לחדר המקלחת, מסתכל בדמותי המרוטה במראה,
ומתוך הרגל מציץ במהירות לכוון הפתח, חוזר ומעביר יד על מצחי,
משטח את שערותי לאחור כדי לראות מה שלום המפרצים ובוחן את
התוצאות בחשש כבד. אני מושיט את ידי לכוון מברשת השיניים ומזהה
את שתי החברות שלה בתוך הכוס. זה חדש לי, העניין הזה. חדש
ומוזר, אבל לגמרי באשמתי.    

הדוגית תקועה עמוק בהאנגר. ככה אני קורא ל-470 המצ'וקמקת שלו,
והוא לא מוחה. יום שבת שמשי בעונת החורף. ממש אידאלי לשייט
הגון. מעלים את התורן, מחזקים את הונטות, מחברים את המנור,
מעלים את המפרשים עוד בחוף, וגוררים את הסירה למים. היום תורי
להרטב, אז בעוד הוא מחזיק את הדוגית צמודה למזח אני מחזיר את
העגלה ויאללה - היינו שם.
הרוח קצת מהתלת בנו בהתחלה, אנו חולפים על פני יאכטות מהודרות
וגאותניות יותר ופחות, עד שנתקלים ברוסיה אחת. לא ידעתי שיש
עדיין כאלה מברזל, ממש ענתיקה, אבל אפילו בה יכולה הדוגית שלנו
להתקנא. די מהר אנחנו יוצאים מהנמל אל הים הפתוח.
אז מה, איך היה אתמול? נהניתם?
די, ניראה לי, אני אומר. אורנה לא סיפרה לך?
לא כל כך דיברנו, הוא פורץ בצחוק מתגלגל.
בטח שלא.
זה כבר הפך לריטואל קבוע בשלושת ימי השישי האחרונים. אנחנו
מגיעים יחד מהקידוש אצל סבא וסבתא לדירה שלי, אורנה מגיעה
מוקדם או מאוחר יותר, רואים איזה סרט או משהו, ואורנה ואני
מתלבשים ויוצאים למועדון זה או אחר לרקוד ולהשתולל. הוא נשאר
לישון במיטה שלה. עייף, התירוץ הקבוע. אבל האמת היא, שכמו שהוא
זז, עדיף לחסוך את הפדיחה. היא לא מוכנה לוותר על הבילוי,
ואפילו לא צריכה לשתות. "אני שיכורה רק מהמוזיקה והאווירה",
היא אומרת, ומקיימת. ואני,  ככה יש לי נהגת פיכחת עד הבית,
ואני יכול להתמסטל בלי שום עכבות. כמעט. אבל מה - כשמגיעים
הביתה היא מתנפלת על המקלחת, ועל אף שזה לוקח לה לא יותר מעשר
דקות לצאת משם, להכנס למיטה, להעיר אותו ולחגוג במשך שעות
כאילו אין אלוהים או לפחות אני לא נמצא שם, מסמורטט על המיטה
שלי, אני כבר לא מוכן לקום, ועל אף הצהלות והאנקות נרדם
מתשישות כמו שאני, עם הבגדים, הזעה וריח עשן הסיגריות.

הריח הזה כבר נטש אותי, ובמקומו אני מריח ממי הים. לא נראה לי
שבאמת הם עשו משהו בעקבות כל הסיפור עם השייטת והסרטן. יהיה
יותר חכם ללכת הביתה ולהתקלח, ולא להישאר עם הצחנה הזו, אבל
לא, הערב יורד וצריך לנסוע להורים שלו. בסלולרי שלי הצטברו כבר
3 אס-אם-אסים מאורנה. בראשון היא רצתה לדעת אם אפשר להוסיף
סויה ודבש לדג, בשני היא כותבת שבגלל שלא עניתי לה היא הוסיפה
על דעת עצמה והיא רוצה לדעת מתי אנחנו חוזרים, ובשלישי היא כבר
יבשה את הדג יותר מדי, התייאשה והלכה לחברה. זה טוב, לפחות
יהיה לי שקט כשאגיע הביתה.
הכביש החדש לקריות מפנק את הסוברו הישנה שלו ואני מגיע  בלי
לשים לב לבית של דוד חיים ודודה פנינה.  אין איש בבית. יופי.
מה עושים עכשיו? אני חוזר למכונית ולשיחה התשיעית מהסלולרי של
אורנה. הפעם אני עונה.
- תגיד לי, מה קורה לכם? התחרפנתם על כל הראש? שעות אני מנסה
להשיג אתכם!  אתם לא יכולים לפחות להודיע שאתם לא באים לארוחת
צהריים?  
- רגע, אני בנסיעה, אני מחבר את הדיבורית.
אני מתניע וחוזר לחיפה.
- אתה שומע אותי?
- כן
- יכולת לתת לי לדבר עם הבן דוד שלך.
- הוא לא פה.
- לאן אתה נוסע?
- להורים
- אתה מגיע מהקריות?
- כן
- אבל נסעתם עם המכונית שלו.
- את נשמעת כמו אמא שלי. תפסיקי.
- אמא שלך בסדר גמור. גם היא מחפשת אותך.
נהדר.
- אורנה, אני לא יכול לדבר עכשיו. נדבר כשאחזור מההורים.
- טוב, אני אתקשר לדודים שלך. ביי.
- ביי
שתתקשר.
קר לי, אני סוגר חלונות. המזגן מזמן שבק במכונית הזו, אבל
החימום עובד יופי. אני מנסה להריץ תרחישים, לחשוב איך ומה
להגיד ומוותר. התנועה בכיכר שלמרגלות הגנים התלויים של הבאהיים
מתנהלת בכבדות. כל יום נראה פה כמו חגיגה, אבל עכשיו, לפני חג
המולד, העיר הזו לובשת צבעים ואורות, בעיקר כאן, במושבה
הגרמנית, בה נדמה לך לפעמים שיהודים וערבים יושבים יחדיו
ומעשנים נרגילות שלום, אבל בעצם זו רק אשלייה, כי בתכל'ס כמעט
כל יושבי הפאבים והמסעדות הם ערבים מהגליל, והיהודים שמגיעים
עומדים די מהר על טעותם ועולים קצת למעלה, לרחוב מסדה,
ה"שינקין" של חיפה, או לרכס.
- אף אחד לא עונה לי שם.
- אז כנראה שאין שם אף אחד.
- אז איפה הוא?
- אני אדבר איתך כשאגיע
- אתה תדבר איתי עכשיו!
- עזבי, זה לא לטלפון.
הסוברו זועפת בעלייה, בעיקר כשאנחנו עוברים ליד גן הפסלים, בו
שיחקתי כשהייתי בבית הספר היסודי את משחק התופסת הקבוצתי
"הבנים על הבנות" ולפעמים גם "הבנות על הבנים". מעניין, אף
מבוגר לא הקשיב וקלט בזמנו את הסקסיסטיות שנוטפת רק משם המשחק?
עכשיו משחקים פה בלילות "הבנים על הבנים".  גורל של גנים
ציבוריים.
- אז תבוא עכשיו
- עכשיו אני נוסע להורים שלי
- הוא עוזב אותי, זה מה שאתה צריך להגיד לי, נכון? והוא שפן
מדי אז הוא שולח אותך? תגיד לי , למה הכרת בינינו לעזאזל? כדי
שעוד דפוק אחד יזרוק אותי?
- את ביקשת
- אז מה?
ברמזור בסוף העליה צריך לנסוע ישר כדי להגיע להורים, אבל בגלל
השיחה איתה אני מתבלבל ונכנס לנתיב השמאלי. אין לי כח לבקש
טובות. שיהיה, ניסע קודם הביתה.
- אני עוד חמש דקות בבית.
- אני רוצה שתגיד לי עכשיו.
- מה את רוצה שאני אגיד לך?
- למה.
- מה למה?
- למה הוא החליט לעזוב אותי
- אורנה, אני מנתק ואני מחנה. אני כבר עולה.
המדרגות עד לקומה השנייה נראית פתאום מעטות מדי. היא פותחת את
הדלת בעיניים אדומות ושפתיים חשוקות.
- אתה מסריח כמו דג רקוב. מה קרה, נפלת למים?
- אורנה, אני מת מרעב. מה יש לאכול?
- עזוב אותי עם השטויות שלך. אתה לא אוכל שום דבר עד שאתה לא
אומר לי מה קורה.
- תגידי, איפה הייתם שלשום?
- במצוק
היא מתיישבת על הכורסא.
- אל תשב! אתה מטונף!
- תראי אורנה, אני יודע שאת חזק נגד, אבל יכול להיות שהבאת לו
משהו הבוקר?
- מה זאת אומרת הבאתי לו משהו?
- איזה כייף, בול, כדור, משהו?
- השתגעת? למה אתה שואל?
- כי הוא התחרפן לגמרי. עד שיצאנו מהנמל הוא היה בסדר גמור,
ככה נראה לי, אבל איך שהוא עלה על הטרפז הוא התחיל לצרוח
ולהשתולל ולא הצלחתי להשתלט על הסירה והתהפכנו.
- ועכשיו הוא בסדר?
- הוא לא
- עד כמה לא בסדר?
- מאוד
- מה זה מאוד?
התיישבתי לידה. היא כבר לא מחתה.
- עוד לא תפסתי את ההורים שלו, וגם לא את שלי. אני לא יודע מה
להגיד להם. לא ידעתי גם  מה להגיד למשטרה. האמבולנס לקח אותו
למקררים של בית חולים רמב"ם. יש מים חמים? אני כבר אחשוב
במקלחת.

דצמבר 2002