כבר כמעט יצאתי מהבית. נותר לי עוד לאסוף את הנעלים שהושלכו
בסערה בסלון, להסתרק ולנעול את הדלת מאחורי. קצת מצחיק לנעול,
כשהמפתח נשאר בדלת.
אבל לא הספקתי. הלולן שלי הופיע בפתח, במגפים מוכתמים בבוץ
יבש, דגמ"ח כחול מטולא, חגורת עור דקה שמנעה ממנו ליפול מהאגן
הצר, חולצת תכלת מחוררת מיושן ומכביסות וחיוך מבויש.
הגוף שלי לא הכיר תחושות כאלה כבר הרבה מאוד זמן. אולי מאז
שהחבר שלי בתיכון הגיע עם המדים הישר מפעילות בלבנון.
אף פעם לא חשבתי שאני כזו, אבל כנראה בכל זאת יש לי "קיק"
למדים, מכל מני סוגים, אבל בתנאי שהם מרוטים ומהוהים, ומונחים
על גופם של בחורים עם טוסיק קטן, כתפיים רחבות ומשקפים דקות
מסגרת.

- את לבושה מדי, למה קמת?
- אני צריכה ללכת לעבודה, יש לי שעה נסיעה, אתה יודע.
- את לא זזה עכשיו לשום מקום. חכי פה, אני כבר חוזר.

חייכתי ונשכבתי לאחור על המיטה.

אחרי שעה, במקלחת, נשמע צלצול הסלולרי שלו. הוא חמק במהירות
וחזר תוך רגע.

- תפסו אותי. אני חייב לחזור. מצטער, רציתי להכין לך ארוחת
בוקר. יש פיתות בסלסלה, ביצים וירקות במקרר. את צריכה עוד
משהו?
- לא, לך כבר, אני אסתדר.

כעבור עשר דקות גם אני נטשתי את הבית מאחורי, נמנעת מלפגוש
במבטים המציצים של הפוסעים בשבילי הקיבוץ. קיבוצניקים זה עם
חטטן.. השם ישמור. אפילו כשאני מרחפת, העיניים שלהם מנחיתות
אותי לקרקע הבוצית. אבל לא יותר מפרק הזמן שלוקח לפז'ו הקטנטנה
שלי לחמוק בשער, שמזל שליציאה נפתח אוטומטית.
בימים כאלה האהבה מזינה אותי. אני לא זקוקה לשום דבר מלבד
שפתים מנשקות, גוף מחבק ועיניים מלטפות. כשיש לי את השילוב הזה
אני שוכחת שצריך עוד משהו בעולם.
ימי ירח הדבש האלה, שגופי מתחטב בהם מאליו, בלי דיאטה או חדר
כושר. אני יודעת שזה יסתיים מתישהו, עוד שבוע, עוד חודש. זה
יכול להחזיק מקסימום חודשיים. אחר כך מגיעים כל מני חשבונות
נפש כאלה, האם אני באמת אוהבת אותו, האם הוא אותי, האם אנחנו
מסתדרים ביום-יום ולא מועדים  בחגים, איך פותרים מחלוקות והאם
רואים עתיד משותף.
עכשיו אני משתדלת לחשוב על זה כמה שפחות.