הוא עומד עכשיו לידה. תכף הוא יתפוס לה את היד ויכופף אותה.
היא תצעק בכאב והוא יחייך. הוא יעמוד מספיק קרוב אליה והיא
תוכל להריח את צחנת זיעתו וכמעט תעווה את פניה, כמעט.
הוא יפשיט אותה בגסות והבושה תפרוץ אל פניה. אבל היא לא תתנגד
לו. או לא. היא יודעת שאם רק תעז, זה יהיה יותר גרוע, ארוך,
כואב.
הוא יזרוק אותה על המיטה, יפסק את רגליה, והיא תשכב שם כמו
איזו בובה, ותרגיש כמו איזה סמרטוט. הוא יחדור אליה בכוח,
ויגמור כמו תמיד, מיד עם החדירה, והיא לא תגיב אליו, כי זה
מכעיס אותו כשהיא זזה.
הוא יתהפך ממנה על הגב ויירדם מיד. היא תזחל למקלחת, תנעל
אחריה את הדלת, תפתח את המים הרותחים ותוסיף מעט מהקרים. רק
מעט. היא תעמוד מתחת למים שעה, אולי יותר, מקווה שהחום יטהר
אותה. אבל זה אף פעם לא עוזר, והיא תמיד מרגישה מטונפת.
תמיד מטונפת.