בכניסה לשוק עמד מכשף עם זקן לבן. לידו היה מונח סל מלא
כוכבים. המכשף לא ידע להתווכח ולהתמקח, ולכן התקשה למכור את
הכוכבים, שכן, האנשים בשוק אוהבים לקנות אצל מי שמתווכח עימם.
ואילו הוא, הוא היה מוכן למכור בכל מחיר,
והאנשים חשבו שאם כוכבים זה דבר זול - וודאי אין להם ערך.
היו גם אנשים שאמרו: "בשביל מה אני צריך כוכבים? זה טוב אולי
לקישוט, בחג-הסוכות. אבל חג הסוכות עבר כבר מזמן.
אז מי צריך עכשיו כוכבים?"
והיו גברות שאמרו: "אם זה לא היה כל כך גדול, אפשר היה לעשות
מזה עגילים!" .
והיה סבא אחד, שעבר עם הנכדה שלו, והוא אמר לה: "אולי נעשה לך
מזה סיכה לצמה שלך?"
אבל הילדה אמרה ש: "זה עכשיו בכלל לא באופנה, סבא!".
וכך נשאר המכשף הזקן עם הסל המלא כוכבים. ובצהרים, כשעברו שם
תלמידים שחזרו מבית-הספר, היו כאלה שהציצו לסל, ושאלו: "בשביל
מה זה טוב?"
המכשף אמר: "אלה כוכבים טריים! רק הלילה קטפתי אותם בשמיים!"
.
התלמידים צחקו, והיו ביניהם כאלה שקרבו אצבע אחת ליד אוזנם
וסובבו אותה, והשאר צחקו. המכשף לא נעלב. הוא המתין בסבלנות
וחיכה לקונים. אולם, לא היו קונים. והמכשף המשיך לעמוד שם,
בכניסה אל השוק.
הערב ירד, האורות בשוק כבר נדלקו, והמכשף עדיין שם. ואיש אחד,
מוכר תפוחים, שאל אותו: "סבא! למה לא תלך הביתה? כבר מאוחר!"
"עדיין לא מכרתי אף כוכב!", לחש המכשף בעייפות, "נשארתי עם כל
הסחורה".
"אז עד מתי תחכה כאן?", שאל האיש.
"עד חצות!", ענה המכשף.
"ומה יש בחצות?", המשיך האיש.
"בחצות אני יוצא לעבודה"
"במה אתה עובד?"
"אני קוטף כוכבים", ענה המכשף.
"ומה אתה עושה בהם?", שאל האיש.
"אני מנסה למכור אותם".
"אבל, אני רואה שזאת לא סחורה מבוקשת. מה תעשה עם כל הכוכבים
שנשארו?"
"את הכוכבים שנשארו, אני מפזר בלילה".
"איפה אתה מפזר?", חייך האיש.
"אני מפזר אותם בתוך הסיפורים של האימהות, שהן מספרות לילדים,
במיטה, לפני השינה".
"אהה!", אמר האיש.
ואימא אחת סיימה את הסיפור לילד שלה, בערב, במיטה, לפני
השינה, כך: ".... ולא היו לו, למכשף, יותר כוכבים בסל,
ולכן נעלם לו בחשיכה.." .
"ומה היה אחר כך, אימא?"
"אחר כך הוא הלך לישון. ועכשיו גם אתה הולך לישון!" .
"אבל אמא! אני רוצה לדעת מה עם המכשף. נו!.. אימא!" .
"אמרתי לך, חמודי. הוא עכשיו ישן. מחר, כשהוא יתעורר, וגם אתה
תתעורר, נמשיך.." .
ובלילה, בחלום, שמע הילד את המכשף לוחש באזנו: "קום! קום!
נשאר לי עוד כוכב אחד!" .
והילד אמר: "הרי אימא סיפרה לי שפיזרת את כל הכוכבים!" .
"נכון!", ענה המכשף, "אבל אלה היו, כוכבים אמיתיים. עכשיו,
בלילה, בחלום, יש לי כוכב אחד. כוכב של חלום!" .
"אני רוצה לראות!", אמר הילד.
"אי אפשר לראות כוכב של חלום!", אמר המכשף, "כוכב של חלום, הוא
שקוף!" .
הילד שתק וחשב, והמכשף טילטל את הסל, ומתוך הסל נשמע צלצול.
צלצול ארוך, כמו מנגינה.
"אז מה אפשר לעשות עם כוכב שקוף?", שאל הילד.
המכשף המשיך לטלטל את הסל ולהשמיע את המנגינה, והילד הרגיש
שהמנגינה מרימה אותו מהמיטה וכאילו הוא
מרחף באוויר. הוא הסתכל, מלמעלה למטה, וראה את עצמו, שוכב
במיטה, בעיניים עצומות, מכוסה בשמיכה עד הסנטר, כמו שאימא תמיד
מכסה אותו. והמנגינה משכה אותו למעלה, והוא הרגיש תחתיו את
הרוח נושבת ופורעת את השיער על מצחו, ומרשרשת בשרוולים של
הפיז'מה שלו. ולידו שמע את רשרוש המעיל השחור של המכשף,
וכשהסיר את
תלתלי השיער מעיניו והתבונן הצידה, ראה שהמעיל השחור של המכשף
הפך לבן.
"מזל שהמעיל שלך לבן", אמר הילד, "אחרת לא הייתי רואה אותך
בחושך".
והמכשף אמר: "אנחנו, המכשפים, רואים בחושך כמו באור!" .
"אבל אני לא מכשף!", אמר הילד, "אני לא רואה שום דבר בחושך!"
.
"בשביל זה יש כוכבים! לא?", אמר המכשף.
והוא הוציא את הכוכב השקוף מהסל, והכוכב האיר בלילה כמו שמש
קטנה. והכוכב עצמו היה שקוף ולא נראה לעיין רק האור הרך הקרין
עיגול צהבהב על האדמה, למטה. אחר כך, המכשף הוציא מהסל שרשרת
דקה, של מין חרוזים, דומים לזכוכית, ואמר: "המנגינה ששמעת, היא
מהשרשרת הזו. זוהי שרשרת מכוכבי בוסר".
"מה זה 'כוכבי בוסר'?"
"אלה כוכבים שנשרו, ולא הספיקו להבשיל. הם כאילו מתו לפני שהם
נולדו", אמר המכשף.
"אז למה הם משמיעים מנגינה? על מה הם שמחים?" .
"הם חושבים", אמר המכשף, "שאם להם לא הייתה שמחת-חיים, אז
לפחות הם ישמחו אחרים. למשל, ילדים שחולמים  בלילה".
"זה באמת יפה!", אמר הילד.
"מה יפה?", שאל המכשף, והילד הופתע, כי זו הייתה השאלה הראשונה
שהמכשף בכלל שאל.
"זה יפה", השיב הילד, "שהם חושבים על הילדים. והמנגינה שלהם
יפה גם".
"לא ככה אומרים", אמר המכשף, "אומרים: 'וגם המנגינה שלהם
יפה!'".
"עכשיו אתה מדבר כמו הגננת שלי!", אמר הילד.
המכשף לא נעלב. הוא אמר: "עכשיו תשים את השרשרת על הצוואר שלך,
ותתלה עליה את הכוכב".
וכך ריחפו השניים, לאט לאט לקול המנגינה, כשהכוכב מתנועע
ומאיר את האדמה בעיגול צהוב.
"הנה הגן שלי!", קרא הילד פתאום.
הם התעכבו, למעלה, מעל לגן, והכוכב האיר את החצר עם העציצים של
ט"ו-שבט, ואת  הארגז-חול.
"אבל אין פה אף אחד!", אמר הילד באכזבה.
"עכשיו הרי לילה!", אמר המכשף ברוך, "גם הילדים האחרים ישנים
עכשיו".
"וגם הגננת?"
"גם הגננת!", ענה המכשף.
הם המשיכו לרחף הלאה, עם הרוח, והתרחקו הרחק הרחק.
"אני לא מכיר את כל המקומות האלה", אמר הילד.
"אלה מקומות רחוקים", אמר המכשף, "כשתגדל, תבקר במקומות עוד
יותר רחוקים".
"אבל אז כבר לא יהיה לי הכוכב להאיר לי".
"אז כבר לא תצטרך כוכב. אז כבר תדע הרבה דברים" .
"מה למשל?"
"תדע להבחין בלב של האנשים!" .
"ולמה אני צריך לראות את הלב של האנשים?"
"כי תפגוש אנשים, שאינם כפי שהם נראים!" .
"אני לא מבין!", אמר הילד.
"תראה! זה כמו עם הכוכב הזה. אתה ידעת שהוא שקוף, ולמעשה לא
ראית שהוא מלא אור, נכון?"
"נכון! אבל זה בגלל שהסתרת אותו בסל".
"נכון! אתה אף פעם לא יכול לדעת מה אנשים מסתירים בסל שלהם".
"משונה!", חשב הילד, אבל לא אמר דבר.
בבוקר, כשהילד התעורר, אמר לאימא: "את יודעת, אימא! אני יכול
לראות את הלב של האנשים, ולדעת אם הם טובים או רעים".
אימא, שעזרה לילד להכניס את הידיים לשרוולים, שאלה: "איך,
חמודי?"
"הנה! נורא פשוט. אני לוקח את הכוכב הזה, והוא עוזר לי לראות.
את מבינה?", אמר והושיט את ידו אל צווארו.
אבל אימא לא ראתה שום דבר, כי הכוכב היה שקוף. והיא אמרה לו:
"נו כבר!..  מהר!.. אתה תאחר לגן!" .
והילד חשב: "אני בכלל לא צריך את הכוכב השקוף בשביל לראות את
הלב של אימא! אימא היא האימא הכי טובה, אבל היא כבר לא רואה את
האור של הכוכבים, כי היא שייכת למבוגרים".
ולמחרת בלילה, כשהמכשף יצא עם הסל, לקטוף שוב כוכבים, אמר לו
האיכר-של-שדות -השמיים: "אני מגדל כוכבים כדי שאתה תמכור אותם!
לא שתיתן אותם במתנה!"
"בסדר!", ענה המכשף הזקן, "אני נתתי כוכב אחד במתנה. אבל זה לא
היה באמת! זה היה רק בחלום!"