פעם, לפני הרבה זמן אושר ועושר היו חיים להם ביחד באותו הצריף
באושר ועושר, ממש כמו באגדות.
היה להם מין מנהג כזה משונה, של ללכת לבקר כל מיני אנשים
בודדים. ותמיד, אבל תמיד, היו מבקרים אותם יחד. ובאמת, כולם
ידעו שאם קצת יתאמצו וישכנעו את עושר להגיע איליהם, מייד אחריו
יגיע גם אושר.
ככה עברו להם ימים ולילות ואושר ועושר היו מאושרים ביחד.
יום אחד קיבל עושר טלפון מאיזה איש זקן אחד שהתחנן לעושר
שיקפוץ אליו, בגלל שהוא גר לבד עם בתו במקום רחוק, ואף אחד לא
בא לבקר אותו אף פעם, "ולמען האמת", הוא הודה "אני מרגיש קצת
בודד!".
עושר הסכים מייד, ואמר שאין שום בעיה, ושבזמן האחרון במילא אין
כבר כ"כ הרבה אנשים לבקר כי כולם כבר היו עשירים ומאושרים.
"אתה יודע", התלונן עושר, "היום זה כבר לא מה שהיה פעם, כשכולם
ציפו לביקורים שלנו. היום כבר כולם שכחו מאיתנו". הזקן נאנח
אנחה כבדה לאות הזדהות, ואח"כ נתן לעושר הוראות  מבלבלות מאוד,
איך להגיע למקום שבו הוא גר.
אחרי שסיים לדבר עם הזקן, רץ עושר לספר על השיחה לאושר, ואושר
שמח מאוד לשמוע שהזקן מצפה כ"כ לבואם. אושר אהב להרגיש נחוץ.
למחרת מייד עם זריחת החמה וה"קוקוריקו" הראשון של התרנגול הם
יצאו לדרכם. הם הלכו ימים רבים עד שהגיעו לצריף דל ורעוע שעל
פי מראו הנורא הבינו השניים שזה צריפו של הזקן שלהם ולא אחר.
שניהם דפקו בדלת, כל אחד בתורו, ואחרי רגע שמעו רחש קל של
צעדים מתקרב.
אושר ועושר היו נרגשים. הם ציפו לראות סוף סוף את הזקן שדברו
עמו בטלפון. תארו לכם מה רבה היתה הפתעתם כאשר במקום הזקן,
פתחה להם את הדלת נערה אדמונית יפהפיה עם חיוך מתוק, ואמרה
בקול מצלצל: "זה כ"כ יופי שבאתם, אני ואבא מחכים כבר הרבה
זמן!".
האמת שזה לא כ"כ חשוב מה היא בדיוק אמרה, אלא איך שהיא אמרה את
זה. כשהיא פתחה את הפה הקטן שלה, זה כאילו שמנגינה נעימה ולא
מוכרת קטעה את הדממה. וכשהיא חייכה אז נהיה לה מין חריץ קטן
בלחי, מעין גומת חן שובבה שכזאת. רק אחת, לא שתיים, מה שהפך
אותה לעוד יותר מתוקה משהיתה (מה שהיה כמעט בלתי אפשרי...).
אושר ועושר היו מוקסמים. שניהם התאהבו בה ממבט ראשון.
ואת האמת, זה היה די צפוי מראש כל העניין הזה, כי אי אפשר היה
שלא להתאהב ביצור המושלם הזה שעמד מולם.
כל אחד החליט שהוא יהיה זה שיכבוש את ליבה, אבל לאף אחד מהם אף
פעם לא היתה חברה, לכן הם לא ידעו כ"כ איך לגשת לכל העניין הזה
של החיזור.
בינתיים אושר ועושר שמחו להתארח אצל הזקן ובתו, שהם מצדם שמחו
מאוד לארח אותם. מה גם, שמאז שאושר ועושר הגיעו לביתם התחילו
לקרות להם כל מיני ניסים קטנים שכאלה, כמו זה שהזקן זכה בטוטו
כשהימר על הפועל כפר שמריהו, כנגד כל הסיכויים. ומייד אחרי זה
בא המעבר לוילה חדשה ויפה במקום אותו צריף דל ורעוע. הם אפילו
בנו בריכה ממש מאחורי הוילה. ובת הזקן היתה משתזפת על שפת
הבריכה בבגד ים מינימלי, מה שגרם הרבה הנאה לאושר ועושר.
כך החיים התנהלו להם לאטם על אש קטנה, והזקן ובתו היו נורא
מאושרים.
אבל אט אט היריבות בין אושר ועושר הלכה וגברה, שהרי שניהם רצו
לזכות בליבה של בת הזקן היפה.
כל אחד חיזר אחריה בדרך שהוא ידע. עושר הביא לה הרבה תכשיטים
יקרים מהבורסה של בן דוד שלו, ובגדים אפנתיים מהבוטיק של
אחותו. הוא בישם אותה בבשמים הכי יוקרתיים, והאכיל אותה
בשוקולדים שוייצרים מעולים. הוא הבטיח לה את כל אוצרות תב"ל אם
היא תבחר
בו. לאושר, מאידך גיסא, לא היו כאלה קשרים. ולכן הוא נאלץ
להסתפק במתנות פחות מרשימות, כמו שקיעות שמש צבעוניות, טיפות
טל צלולות שבהן היתה משתקפת דמותה האלוהית של בת הזקן, ועוד כל
מיני מתנות פשוטות שכאלה שכל אחד היה יכול להשיג בכל מקום.
בת הזקן נהנתה מאוד מהטיולים שלה עם אושר לאור הירח, ומהשירים
שחיבר לכבודה, אך בסופו של דבר הבינה את מה שלכם, קוראים
יקרים, בטח כבר ידוע מזמן, וזה שעם שקיעות שמש וטיפות טל לא
משלמים שכר דירה, ולכן בחרה לבלות את חייה עם עושר.
עושר ובת הזקן ערכו חתונה מפוארת ביותר, עם אלף ואחד מוזמנים,
שביניהם, כמובן, נכללו כל הקרובים המוצלחים והסבלבריטאים של
עושר. הם אפילו דאגו להביא כל מיני מתנות יפות ושימושיות כמו
מכונה כזאת שמוציאה את הצ'ופצ'יקים הירוקים מהעגבניות, ועוד כל
מיני דברים שכולם רואים בארוץ הקניות, אבל בעצם לאף אחד אין
אותם בבית כי הם עולים הון תועפות.
בת הזקן התעקשה שבין אלפי המוזמנים יכלל גם שמו של אושר. אבל
אושר שלא יכל לשאת את המחשבה על אהובתו וחברו (לשעבר) הטוב
ביותר עומדים מתחת לחופה, בחר שלא להגיע לחתונה.
החתונה נגמרה, האורות הנוצצים כבו, האורחים הלכו. עושר ובת
הזקן גמרו לספור את הצ'קים והיו מעושרים מאוד.
אלא שהימים עברו ובת הזקן החלה להתגעגע ללחישות האהבה שלחש
אושר באזנה. היא הבינה שעשתה טעות מרה והצטערה מאוד. היא הביטה
סביב וראתה הרבה זוגות אוהבים. היא קנאה להם. היא גלתה שלא
נשאר לה בחייה דבר פרט לכספה ולכן החליטה שתשמור עליו יותר
מכל, ולא תבזבז אף אגורה. כך היא הפכה לקמצנית.
עושר התעקש שימשיכו עם המסורת של הביקורים אצל אנשים זרים. אבל
במקום אושר, חברו, כעת הגיעה עמו בת זוגתו, והביאה עמה את כל
הקמצנות הקנאה והצער שנטמעו בתוכה. הביקורים האלה כבר לא היו
משמחים כמו בעבר.
כל העולם תהה מה קרה לאושר, ואיפה הוא מסתובב בימים אלה.
ובכן, אושר מצידו, שאהבתו הנכזבת הסבה לו רק צער, יצא למסע
חיפוש אחר האהבה האמיתית, שלה לא זכה אף פעם. הוא טייל בגנים
ירוקים והתבונן בזוגות מחובקים בספסלי השדרה, אח"כ עבר בחדרי
היולדות ודמעה חמה ורוטטת  זלגה מעינו כשראה אמהות מחבקות
לראשונה את צאצאיהן האהובים.
הוא פרש את זרועותיו וחיבק את כל האוהבים באמת בחיבוק גדול,
והעניק להם מעצמו. ואז, לראשונה מזה זמן רב בחייו, אושר היה
מאושר.

כך נפרדו להם דרכיהם של אושר ועושר, ואולי רק באגדות  הם
ממשיכים לחיות ביחד לנצח נצחים עד עצם היום הזה.