[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קובי ליברמן
/
אבא שלי

מורה זה המקצוע היחיד בו אנשים ממש מאושרים אם אתה חולה. עדיף
חולה קשה- ומושבת לכמה שיותר ימים.

-"המורה לספרות חולה! המורה לספרות חולה!" נכנס אמיר בצעקות
לכיתה, באותו צהריי יום חם.
כל הכיתה רחשה וגעשה. כולם זרקו את התיק על הכתף, הרימו את
הכיסאות על השולחנות, ויצאו מהדלת בהרף עין. אחרונה נשארה רק
דלית, החנונית של הכיתה, שאמרה שהיא תכבה את האור אחרינו.
הלכתי לשבת ב"צופים" עם החברה. המצאתי מין משחק, בו מישהי עושה
לי גשר עם הרגליים בתחתית המגלשה, וכשאני יורד אני נוגע קלות
ברגליים שלה- דבר שגורם לה לפול עליי ולהיצמד קרוב קרוב- ממש
כמו בסקס.  שרון כבר הסכימה לעשות לי גשר שלוש פעמים, וכבר
התחלתי לחשוד שהיא לא עד כדי כך טיפשה.  טל ואמיר ישבו ליד
העץ, על חומת בטון נמוכה, ותכננו תכנונים.
טל היה מלך הכיתה הבלתי מעורער, מכיתה א ועד אותה תקופה- אמצע
כיתה ו.  אמיר היה סגנו הדווקא כן מעורער- בעיקר בנפשו.  עזבתי
את המגלשה כשכולן תפסו את העניין ורק שירי, המכוערת של הכיתה,
הסכימה לעשות לי גשר.  התיישבתי במרחק מה מאמיר וטל, מנסה
להאזין לדבריהם.
מאז תחילת אותה שנה רציתי להצטרף לחבורה האקסלוסיבית שלהם-
"הנועזים", שמטרתה הכללית הייתה לפתור תעלומות מקומיות בשכונה.
נמאס היה לי להיות החנון שתמיד מעתיקים ממנו שיעורים, אבל לא
משתפים אותו בשום פעילות. התחלתי לנסות להתקרב אליהם, אך ללא
הצלחה יתרה.
דווקא עם הבנות הפופולריות הצלחתי להתחבר, ואפילו נפגשתי עם
חלקן סתם כך, אחר-צוהריים, כדי לדבר. אולי זה מה שגרם לטל
לקרוא לי באותו היום- הוא חשש למעמד העליון שלו בקרב בנות
הכיתה. -"יואב, בוא רגע" הוא סינן, כאילו לא רצה שאשמע.  תוך
מספר שניות עמדתי מולם בשתיקה, מחכה.
אמיר דיבר, כשטל מהנהן בראשו כל כמה שניות.
-"יואב, אנחנו רוצים לצרף אותך לחבורה שלנו. מצאנו שלטים
מוזרים ליד הקאנטרי וגם מכתב מסתורי בחצר האחורית של הבניין
שלי. הראש החכם שלך אולי יעזור בפתרון התעלומה. עד עכשיו היית
דביל, אבל יש סיכוי שתועיל סוף סוף במשהו."
הנהנתי בחיוך ואמרתי : "כן, למה לא..." מנסה להסתיר את השמחה
שגאתה בתוכי.
-"אבל קודם אתה צריך לעבור טקס קבלה, בו אנחנו מעניקים לך את
התג הרשמי של "הנועזים" ואת הכינוי הסודי"
טל הנהן למשמע דבריו של אמיר, ופלט: " 14:00 , בבריכה, אל
תאחר, כולם יהיו שם"
הבריכה הייתה בריכת בטון נטושה באמצע שדה ענק, ששימשה את
המאגניבים מהכיתה שלי בשעות הצוהריים, ואת מסוממי העיר בשעות
הלילה. היו זרוקים שם מזרקים משומשים, ועל הקירות היה מקושקש
גרפיטי צבעוני בגנות הממסד ובעד חופש הבחירה לצרוך בעיקר
הרואין.
שירי ליוותה אותי הביתה, ועוד ניסתה לשכנע אותי לא להצטרף
לחבורה, אבל אני הייתי חייב. כשנפרדנו, היא הסתכלה עליי במבט
העצוב והמכוער שלה, וריחמתי עליה. סוף סוף אני עולה שלב מעל
תחתית החברה. בבית החלפתי את חולצת בי"ס לחולצה לבנה, אכלתי
ספגטי בולונז שהשאירו לי במקרר, ויצאתי.  ב13:52 עמדתי ליד
הבריכה הריקה, בוחן את השטח.  
ב14:03 התחילו לטפטף ילדים: אמיר ->שי->עמית->אורי-> ובסוף,
כיאה למנהיג - טל.
שנאתי אותו שנאה תהומית, מהולה בפחד זהיר. הוא שלט בכיתה ביד
רמה, מחרים אנשים מסוימים ומרומם אחרים. כל דבר שאמר היה הדבר
הקובע. היה נדמה שגם המורים שומעים ומצייתים לדבריו.
כשעברתי לידו בבי"ס הרגשתי הרגשת גועל עולה בגרון, בחילה
נוראית מעצם קיומו.  הוא זה שהחליט, שאנחנו- ה"פחות שווים",
נשב בתחילת הכיתה ונספוג את כל החומר- במטרה להעתיק מאיתנו
מאוחר יותר.  שאר החבורה הייתה נחמדה, לפחות רובה. רק בגלל זה
רציתי להצטרף לחבורה. טל לא עניין אותי בכלל.  אבל שרון כן.
היא הייתה החברה התורנית של טל, ובעצם גם הוא היה החבר התורן
שלה.
שניהם היו הדון-ג'ואנים של הכיתה, מחליפים בני-זוג כמו גרביים.
כמובן שבאותה תקופה, שרון- הבת שבה תמיד הייתי מאוהב, וטל-
שנוא נפשי, היו ביחד, כאילו רק כדי לעצבן אותי. ימים שלמים
הייתי חולם עליה בשיעורים. אחר-כך טל היה מתפלא למה אין לו ממי
להעתיק.
הוא עמד מולי, ידיים מאחורי הגב,  במרכז הבריכה, מאחוריו
עומדים השאר. אמרי הוציא דף מהכיס ואמר : " זה המכתב שאנחנו
רוצים שתעזור לנו איתו"  הוא התחיל להתקדם, חולף על פניי.
הסתובבתי וראיתי אותו מניח את הדף על שפת הבריכה.  הסתובבתי
חזרה והסתכלתי לטל בעיניים. לפתע נלפתי מאחור, הידיים שלי
נתפסות בלי יכולת לזוז. טל שלף חבילת צמחים מאחורי גבו ותחב
אותה במהירות למכנסיי. לאחר כמה שניות הבנתי שהצמחים היו
סרפדים שנאספו בקפידה בשדה הסמוך.  כל אזור החלציים שלי החל
לבעור- והיה נדמה לי שלעולם לא אוכל להביא ילדים לעולם.
המפשעה שלי התנפחה והאדימה, והידיים היו עדיין תפוסות מאחורי
הגב. התמכרתי לכאב המוכר.
טל העביר את מבטו סביב, החזיר אותו אליי, ואמר:
"let the games begin"
הוא נולד בארה"ב.  בלעתי רוק, הפנמתי את הכאב בצורה מיומנת.
אחרי עוד כמה שניות של ציפייה, הוא שלף את הסרפד ממכנסיי,
ואמיר שיחרר אותי מלפיתתו האימתנית. שילבתי ידיים על החזה,
מנסה להדחיק את הכאב, כמו תמיד, ולהשוות לפנים שלי מבט של "זה
היה כלום- מה הלאה?"
עמית ואורי הביאו דלי כחול, במקור פח הזבל של אורי, ובאו לשפוך
עליי את תוכנו. מה זה כבר יכול להיות? שאלתי את עצמי. 4 ליטר
של בוץ מעורב עם ביצים ירדו על ראשי, ומיד לאחר מכן הדלי עצמו
ניטח על ראשי בחוזקה, מפיל אותי על הרצפה. נפלתי על הצד, מנסה
לנשום דרך מסך הבוץ ולפקוח את העיניים. הרגשתי את הסימנים
האדומים שלאורך גבי כשפגעתי ברצפת הבטון, והכאב החד בראשי
הזכיר לי את קצה הארונית אצלנו בבית.
כשפקחתי את עיניי, מעיף את הבוץ מהעפעפיים, קלטתי את שרון
יושבת בישיבה מזרחית, על שפת הבריכה, וצופה בנו. ניסיתי להרים
את עצמי, כדי לחזור לעמוד, וחטפתי בעיטה בבטן. הספגטי בולונז
של הצוהריים עלה במעלה הגרון עד להקאתו על רצפת הבריכה. נפלתי
שוב, פנים למטה, מתבוסס בתוך עירוב של בוץ, ביצים, וקיא. שלחתי
את הידיים לצדדים, מנסה להיתמך בהן כדי לקום. הבטן שלי התהפכה
לגמרי- ועוד רגע כל המעיים שלי היו בחוץ. מישהו דרך על היד
שלי, מונע ממני לקום. שמעתי את השעון שלי נשבר, השעון אותו
קניתי רק שבועיים לפני. לקחתי שאיפה, שלחתי את היד השנייה לעבר
הרגל שדרכה עליי, ומשכתי אותה בחוזקה. ראיתי את אמיר נופל על
הרצפה, והקמתי את עצמי במהירות. הרגשתי נחיל דק של דם זורם
מאזור הגבה וממלא את קצה העין- צובע לי את שדה הראייה באדום.
בדרך-כלל זה מתייבש מהר.  בזוית העין שלא הייתה מלאה בדם ראיתי
את שרון- עדיין יושבת, נראית לא מרוצה מהמחזה שנפרש לפניה.
נעמדתי מול טל, אמיר עדיין על הרצפה, ושתקתי. מה שהם לא יודעים
לא יפגע בהם.  הם הביטו אחד על השני בפליאה, כאילו ציפו שאברח
בבכי ולא אחזור לעולם. הם הסתודדו ביניהם לכמה שניות וטל חזר
אליי.
-"ציפינו שתברח בבכי ולא תחזור לעולם"  עדיין שתקתי.
-"לא התכוונו לקבל אותך בכלל, אבל אולי באמת נעשה את זה"
הסתובבתי בלי לומר כלום, הבטתי בשרון למספר רגעים קסומים-
והלכתי, מסתיר את חיוך הנצחון.

כשהגעתי הביתה, אבא שלי ראה אותי, חבול ומדמם, שוחה בבוץ וקיא,
וישר צרח:
-"טוס מייד למקלחת, ואל תתלכלך לי ככה יותר, שמעת? או שתפגוש
שוב את החגורה. אתה מלכלך את כל הבית!!!"
נכנסתי לאמבטיה- והתחלתי לבכות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בתור מלך, אין
דבר שמקנה לי
יותר תחושת
ביטחון מאשר רצח
בדם קר.

שלמנאסר.




אה, כן... זה
וזיון עם שפחה
כוסית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/3/03 5:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קובי ליברמן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה