פליקס וסטיין עמדו על רכס גבעות גבוהות במרחק כמה קילומטרים
מרדנדסטון. הדבר היחיד שהפריד בין רכס הגבעות והעיירה הממוגנת
היה יער סמיך של עצים נמוכים. רוח הלילה הקרירה עטפה אותם
בעדינות ומעילי העור השחורים הארוכים שלהם התנופפו לעתם.
פליקס, שכבר רבע שעה בחן את תנועת השומרים ברדנדסטון עם משקפתו
נאנח ארוכות והעביר את המשקפת אל סטיין. גבותיו היו מכווצות
מדאגה והרטייה המטאלית שהונחה על שאריות עינו הימנית זזה
בתנועה קלה. הוא הביט בסטיין במבט מודאג "יש להם תותח עד...
אתה בטוח שזה רעיון טוב? מספיק שאחד השומרים ישמע רעש קל
שבקלים והמכונפים שלנו מחוסלים. אולי נשקול אסטרטגיה חדשה?"
סטיין החזיר לידידו את המשקפת וגירד את סנטרו בעדינות, נזהר
שלא לפרום עם כפפות השריון שלו את זוג הצמות הג'ינג'יות
המקשתות את פניו. "קח אתך שני מתנדבים. תתגנבו לאזור התותח,
ותשתלטו על העמדה... אני רואה בבירור פרצה בדפוס ההגנה
שלהם..." הוא חייך לרגע ותפח על שכמו של פליקס. "לימדתי אותך
מספיק... אני בוטח בהצלחתך..." ואכן סטיין לימד את פליקס את כל
מה שהוא יודע על אומנויות הלחימה. שיעורים שעלו לו בהמון צלקות
ובעינו הימנית. פליקס חייך בגאווה "המילים הללו שוות את חיי
מורי. אם לא אחזור תשתמש באפר גופי לדישון שדותיך..." סטיין
צחקק וחיבק את פליקס בכוח כשהוא לוחש באוזנו "שלא תעז להביא את
היום בו תלמיד שלי ימות לפני שומע?" פליקס הנהן לאיטו והתחיל
להוריד את כפפותיו הכבדות. הקור דקר את כפות ידיו אך הוא התרגל
אליו במהירות שרק המונצחים יכולים. הוא הוריד את מעילו הכבד,
את שריונותיו (בגותיקה אין דבר כזה חליפת שריון. כל חלק נקנה
בנפרד...) ונשאר רק עם מכנסיים שחורים ארוכים וגופיה אפורה
צמודה. שריריו החסונים נחשפו לאורו החיוור של הירח המלא
וקעקועי הקשקשים הדרקוניים שלו שהוסתרו תחת שכבה כבדה של בגדים
נחשפו לראשונה מול קבוצת החיילים הגדולה שהסתתרה לה מאחורי אחת
הגבעות. הוא נעמד בעמידת מוצא של קרב פנים אל פנים והחל לחמם
את גופו לקראת המשימה העומדת מולו. כעבור מספר דקות של תנועות
מרשימות שהדהימו חלק מהחיילים הוא נעמד מול הקבוצה. "אני צריך
שני מתנדבים. רצוי מתפרעים." היו לחשושים מרובים וכעבור זמן מה
שתי דמויות נעמדו והתקדמו לכיוונו של פליקס. הם נעמדו מולו
במחוות כבוד (עמידה מפוסקת, כאשר הפנים מורכנות כלפי מטה וכפות
הידיים מונחות על שרירי הזרועות הנגדיות כשהזרועות עצמן בתשעים
מעלות מהגוף) "לשירותך" אמרו בסימולטניות והרימו אליו מבט.
"הישר!" פקד ושניהם הצמידו רגליים בעמידה זקופה והעבירו את
ידיהם אל מאחורי הגב.
הוא בחן אותם בקפידה. השמאלית הייתה מתפרעת שהצטרפה אליהם עוד
בסאנפיי. הייתה לה גזרה כמעט מושלמת, אם כי גברית ושרירית מדי
ופניה היו מרובעים יתר על המידה.היא לבשה חליפה צמודה המתאימה
לקרבות מכל סוג שהוא שהבליטה בצורה קיצונית את כל האזורים
בגופה שבכל מקרה בלטו. צמה קצרה אספה את כל שערה מאחורי ראשה
בכדי שלא תפריע לה בקרב וכל זרועה הימנית הייתה מקועקעת
בציורים שבטיים. עיניה, כמובן, היו אדומות לגמרי (הסמל הבולט
ביותר של המתפרעים) ואישוניה היו שחורים כפיח. פליקס נעמד מולה
"שם?" הוא שאל "ג'יאנה" אמרה בלי להישיר מבט לעיניו. הוא הנהן
והביט בחייל שעמד לצידה. היה זה אחד מחיילי הסיירים המכונפים.
פליקס הופתע שחייל מכונף התנדב למשימה שכולה על הקרקע. לפי
הסיפורים, אחרי שאדם מרכיב על עצמו וולאריס הוא לעולם לא יסתכל
על הליכה באותה צורה. הסייר לבש מקטורן כחול כהה מהודר שעליו
הודבקו מספר טלאים של להקות שונות, שאת כולן פליקס זיהה עם
הנהון וחיוך קל. הוא לבש מכנסי כיסים (הנורמה אצל סיירים
מכונפים) וסרט שחור עיטר את ראשו ומנע משערו להסתיר את עיניו.
פניו של הסייר היו נעריות ועגלגלות אך בעיניו היה מראה עתיק
כלשהו שפליקס זיהה כהיותו אחד מהמונצחים. "ומה שמך קרובי?"
הסייר היה המום מהדרך בה פליקס פנה אליו. "מ... מרסל אדוני"
גמגם. נראה שהוא לא מודע למה שהוא, חשב פליקס. אני אצטרך לדבר
אתו על זה, אבל אני אשמור את השיחה הזאת לאחרי המשימה...
"אנחנו עומדים להשתלט על העמדה של תותח העד... ידינו על
העליונה, שכן הם לא מודעים לבואנו ולא מסודרים במשמר מלחמה.
זאת תהייה פעולה שקטה שלאחריה ההתקפה האמיתית תתחיל. האות שנתן
להתחלת המתקפה הגדולה יהיה גשם של מתכת לוהטת שתפלס את העיר
עצמה... יש שאלות?"
המתפרעת חייכה "שאלה יש" אמרה במבטא סאנפאי כבד ביותר "מתי
ג'יאנה לרסק עצמות?" פליקס הניח ידו על עורפה (מעין סימן
סאנפאי ידוע להרגעת אחים לנשק, שמראה על כבוד הדדי) וחייך "עוד
מעט ג'יאנה... עוד מעט" הוא הוריד את ידו והביט בשניהם "יש
סיכוי גדול שלא נחזור חיים מהמשימה הזאת. אבל אם נבצע אותה
כראוי לפחות נמות עם הידיעה שהצד שלנו מוביל..." עיניה של
ג'יאנה נצצו בטירוף למשמע המילה מוות. "ג'יאנה למות בקרב מוות
מכובד" מרסל הביט בה לרגע והישיר מבטו אל פליקס "זה.. זה
הכרחי?" הוא שאל. "אל תדאג" אמר פליקס "כולם מתים מתישהו" הוא
רכן אל אוזנו ולחש "אבל לא כולם חוזרים לחיות אחרי זה..."

תמיד אפל בגותיקה. לילה ממוצע נמשך כ 16 שעות לעומת שעות האור
המסתכמות ב 8. השעה הייתה אמצע הלילה ושלוש דמויות התגנבו מעץ
לעץ בדרכם לרדנדסטון. האחת גברית, וגדולה שהלכה בראש החוליה
הקטנה והראתה המון סמכות. השניה נשית המחזיקה זוג נשקים מוזרים
למראה הנראים כמו קת של חרב שאליה מחוברים להבים מעוקלות משני
הצדדים. והשלישית קטנה וזריזה שעקבה אחרי שני האחרים בזהירות
יתרה. "עוד מעט מגיעים" לחש פליקס והביט בחומות העץ הגבוהות
שהקיפו את עיירת רדנדסטון. הייתה זו עיירה עשירה מאוד, שכן היא
היוותה צומת דרכים בין 5 שבילי מסחר עיקריים של הלודום הצפון
מערבי (גבולות הלודומים מפצלים את אוכלוסיית גותיקה לארבעה
אזורים אשר שומרים על אי מעורבותן של ערים מבחוץ בסכסוכים
הפנימיים בין העיירות הנמצאות באותו לודום. למרות שזאת המטרה
המקורית של הלודומים הרי ישנם אינספור דרכים לעקוף את גבולות
אלו ולשכור בנשק מחוץ ללודום. הצבא הקטן של סטיין הגיע מהעיר
גות'אקיפ בכדי להראות לעיריית רדנדסטון שלהבא לא יהיה זה רעיון
טוב לחבור עם העיירה היריבה מנאטאל וחסימת דרכי המסחר של
גות'אקיפ עם שאר הלודום.)
פליקס הביט בזוג השומרים שפטרלו מרחק מה מהם. הם לבשו מעילי
פרווה חומים ארוכים וקסדות מתכת עיטרו את ראשם. הייתה זו נורמה
לחלק את אנשי המשמר לזוגות שהאחד נושא עמו חרב והשני נושא אקדח
יד. אבק שרפה זה דבר יקר בגותיקה והיה זה בזבוז לו חילקו אקדחי
יד לכל השומרים. ובכלל רוב האוכלוסייה מעדיפה כלי נשק קרים בכל
מקרה. פליקס סימן לעמיתיו להתקרב אליו ולחש "אני אטפל בהם.
תהיו קשובים לסביבה ותיזהרו משומרים נוספים". ג'יאנה ומרסל
הנהנו והתחבאו מאחורי שיח גדול בעוד פליקס יצא והתקדם חרישית
לכיוון השומרים. מרסל לא האמין למראה עיניו. פליקס נעלם באוויר
כאילו לא היה והופיע ממש מאחורי השומר הראשון. בתנועה מהירה
וחלקה תפס את השומר מהמותניים, הרים אותו באוויר על כתפו והטיח
אותו אחורנית לרצפה כשהוא מקשת את גבו לגשר ושובר לשומר את
המפרקת בנחיתה. השומר השני ששם לב לזה רק אחרי הרעש המצמרר של
השבירה הסתובב בבהלה ושלף את חרבו הארוכה. פליקס כבר הספיק
להמשיך את התנועה ולקום מהגשר בקפיץ ידיים מהיר. השומר רץ אל
פליקס והניף את חרבו בקשת מעל ראשו. המהלומה הייתה פוגעת בחזהו
אם הוא לא היה זז בצעד חלק ימינה ותופס את ידיו של השומר. הוא
המשיך את תנועתו של השומר בתנועה שנראתה כמו איש הלוקח את כלבו
עם רצועה בסיבובים. בשלב מסוים הוא פשוט הרים את ידיו של השומר
מעלה בתנועה מעגלית וצעד עם רגלו הימנית עוד צעד אחד אחורה עם
סיבוב אגן מהיר, מה שהביא את השומר לרכינה על הרצפה כשידיו
עדיין תפוסות בידיו של פליקס. פליקס החליט להיות רחמן וסיים את
המשחק הקטן במהלומת מרפק שריסקה את פניו וצווארו של השומר
במהירות. הוא עזב את גופתו של השומר, שנפלה על הרצפה, והביט אל
עבר עמיתיו שעדיין היו ביער הסמוך. ג'יאנה נשמה מהר מרוב
התרגשות והחלה לרוץ לכיוונו של פליקס. מספר שניות אחרי זה
מרסל, שהיה עם פה פעור כל הזמן הזה, התעשת ורץ אחריה. "מהר"
אמר פליקס "לבשו את בגדיהם וקחו את נשקם. אני בינתיים אצפה
מלמעלה." פליקס שוב נעלם באוויר בזמן שג'יאנה ומרסל, שעדיין
היה בשוק כיוון שזו הפעם הראשונה שראה במו עיניו מעשי קסם
אמיתי (כוחם המיוחד של המונצחים), החלו להפשיט את גופות
השומרים. מספר שניות לאחר מכן היו הם לבושים בבגדי השומרים
וחיכו להנחיות ממפקדם הבלתי נראה. "תתחילו ללכת לכיוון הכניסה,
הם בדיוק החליפו שומר שער, כך שהוא לא יזהה אתכם. כשתהיו בתוכו
תמצאו דרך למעלי המגדל. אני אצטרף אליכם בהקדם" קולו של פליקס
הדהד באוזניהם, ובלי היסוס החלו לעקוב אחר הוראותיו.
שניות מספר לאחר מכן הופיע פליקס במקום שבו נמצאו גופות
השומרים. הוא הביט סביב שאף אחד לא נמצא ורכן אל הגופות. הוא
הניח את כפות ידיו על חזיהם של השומרים וסגר את עיניו. זמזום
עז החל להתנגן בראשו ואור אדמדם בקע מכפות ידיו. האור נעשה חזק
יותר ויותר עד שהיה מספיק חזק בכדי לגרום לעצמותיו של פליקס
לזהור דרך עורו. גופותיהם של השומרים קיבלו את אותו גוון אדום
וגם עצמותיהם החלו להיראות דרך הגוף. הזמזום נהייה עז יותר
ויותר בעוד פליקס שואב את טיפת האנרגיה האחרונה מגופותיהם של
השומרים. מספר שניות לאחר מכן אור לבן ובוהק החליף את האור
האדום ואז נידום ונעלם באותו אזור בכפות ידיו של פליקס ממנו
בא. במקום שבו שכבו קודם שתי גופות שכבו עתה זוג שלדים מצומקים
ומפוחמים. פליקס נעמד לאיטו והזיז את זרועותיו בצורות גליות
מעל השלדים. כפקודה מידיו השלדים כאילו נבלעו לתוך האדמה כלא
היו. בתחושת סיפוק קרה פליקס נאנח והחל לרחף באוויר.

מרסל וג'יאנה התגנבו לאיטם לכיוון השער הצדדי הקטן ששימש את
חיילי רדנדסטון כנקודת יציאה מעבר לחומות. ג'יאנה סימנה למרסל
להישאר במקום והחלה להתקדם לכיוון הביתן הקטן ששימש כעמדת
תצפית וכבקרה לסגירת ופתיחת השער. ביתן מסוג זה הוא בדרך כלל
חלק אינטגרלי מהחומה וממוקם כחמישה מטרים מעל הקרקע. חוץ מסולם
מתקפל הממוקם בצדו, לביתן ישנה גם יציאה אל תוך העיר עצמה הישר
אל עמדת קשתים הממוקמת מרחק ריצה קצרה מבקרת תותח העד האימתני.
נראה שמנגנוני ההגנה של רדנדסטון יכולים להיות קטלניים גם
בידיהם של קבוצה קטנה ביותר של חיילים. כשהגיעה למרגלות הסולם
דפקה על אחת מדרגותיו בחולשה עם אחת מסכיניה. השומר הבודד שישב
בביתן השמיע אנחה קלה והוציא את ראשו בכדי לחקור את מקור הרעש.
הדבר האחרון שגילה הייתה שריקת סכין מהירה ואת העובדה שקשה
מאוד לשמור על שיווי משקל כשנשק דו להבי מחודד נעוץ לך
בגולגולת. גופתו הרכונה נפלה מהביתן הישר אל זרועותיה החסונות
של ג'יאנה שתפסה אותה בלי להניד עפעף. היא הניחה את גופתו מתחת
לביתן ושלפה את נשקה ממצחו בתנועה מהירה ששפכה קצת מתוכן ראשו
על שאר גופו עם אותו צליל שנוצר כשמועכים בשר טחון. היא סימנה
למרסל להתקדם וכך הוא עשה. "תעלה ותשתלט על עמדת קשתים. היא
להיות ריקה". מרסל הרים גבה "א.. את בטוחה?" "תעשה את זה!".
הוא טיפס במהירות על הסולם משתדל להאט את קצב ליבו ולהפסיק את
הרעד בגופו. הוא נעמד בתוך הביתן והסתכל סביב. הייתה שם תצפית
מצוינת אל היער ומעברו. בלי להתמהמה יותר מדי הוא נכנס מהפתח
אל תוך האזור המלחמתי משהו שהיווה נקודה אסטרטגית לחיילי
העיירה במקרה של התקפה. הוא הביט סביב. היה זה חדר רחב עם
מדרגות שכנראה הובילו אל קומת הקרקע ועוד פתח שמעליו השלט עמדת
קשתים נצנץ לאור נורת החשמל הגדולה שהיוותה את מקור האור
היחידי בחדר (אם כי היא יותר הבליטה את הצללים מאשר נתנה אור).
הוא רץ לכיוון עמדת הקשתים ונתקע בדלת הכניסה, אך לא הייתה זו
דלת. הוא הביט מעלה, אל עיניו של השומר העצום שהזדקף מולו
וליבו החסיר פעימה. לאט לאט הושיט מרסל את ידו הימנית אל עבר
חגורת האביזרים שלו. "תירגע צעיר" אמר השומר הגדול בחמימות.
"הגעת בדיוק בזמן למשמרת. אתה לא צריך להיראות כל כך לחוץ".
מרסל נזכר פתאום שהוא לובש מדים של שומר רדנדסטון. השומר החביב
הניח את ידו על כתפו של מרסל ודחף אותו בעדינות הצידה בכדי
להיכנס אל הדלת. מרסל נרגע במקצת והרפה את ידו "כ... כן אדוני.
מיד אדוני." אמר ונשען על הקיר באנחה כבדה. הוא הבחין בבוהק
כסוף שטס במעגלים באוויר שמקורו היה אותו ביתן ממנו נכנס.
הבוהק המעופף התלווה בשריקה מהירה שהסתיימה בקול נקישת מתכת
במתכת ולאחריו קול חבטת שומר גדול וחביב ברצפה... ראשה של
ג'יאנה בצבץ מעבר לפינה של הביתן ולאחריו כל גופה בזינוק
אקרובטי מרשים. היא סרקה את החדר בשניות ואחרי זה ניגשה לגופת
השומר, הניחה רגל על קסדתו ושלפה במיומנות את נשקה מתוך ראשו.
מרסל הביט בה בחלחלה. נראה היה לו שהיא נהנית מסבלם של אויביה.
"בוא" היא לחשה והם החלו לצעוד אל עמדת הקשתים.

פליקס ריחף לו באוויר. הרוח הצוננת נתנה לשערו חזות של מפלצת
שחורה ומתפתלת, דבר שהיה נראה אם הוא לא היה תחת כישוף העלמות.
הוא עלה מעל העיר והפעיל את חושיו המחודדים. הוא ראה, שמע, וחש
כל פרט קטן שהיה רדנדסטון. הוא הבחין בתותח העד שהתנשא כעשר
מטר מעל העיר. בתחנת החשמל הצמודה אליו. בחיילים המהלכים להם
מחוץ לחומות ובכבישי המסחר הרחבים שמילאו את העיר. עשן סמיך
מילא את האוויר. כשהחליט שראה מספיק החל לרחף  אל אזור התותח.
אבל משהו עצר אותו. הוא הרגיש שהוא לא לבד. מישהו ידע שהוא שם.
"חשבת שזה יהיה כל כך קל דרקון?" מתוך הערפל הופיעה דמות
אנושית שריחפה לה לאט לאט באוויר. פליקס פשט מעצמו את עלטת
ההעלמות. והביט בדמות ה"עומדת" מולו. היה זה אדם רזה המעוטר
שריון מתכת על כתפיו ומעין חליפת עור שחורה שרק הבליטה עד כמה
גזרתו לא מרשימה. פליקס הרים גבה וסרק את עיניו של הזר העומד
מולו. הוא ראה סבל עתיק בעיניו. סבל שנגד את חיוכו הנוכחי. "מי
אתה אלף?" המונצח הרזה קד קידה שחצנית "הרשה לי להציג את עצמי"
אמר "שמי לורנס. ואני אהיה הדבר האחרון שתראה". פליקס התאפק לא
לפרוץ בצחוק. השחצן הצעיר הזה מאיים עלי? חשב. נראה שהוא לא
יודע את מקומו... אצטרך ללמד אותו לקח. הלקח האחרון שאי פעם
ילמד בחיים הללו.
"אני נותן לך שלוש שניות להיכנע...אלף" הוא ירק את המילה
האחרונה. לורנס התפקע מצחוק מולו. "אתה חושב שבגלל שאני לא
שרירי כמוך אתה יכול להתנשא מעלי?" הוא שאל. פליקס כמעט ריחם
עליו. הרי בתור מונצח הוא אמור לדעת שהמראה הפיזי של מונצח
מושפע ישירות מעוצמתו הרוחנית. נראה שהבחור מצא לעצמו מורה
כזב... בזבוז. כל כך ציפיתי לאתגר. "אין לי זמן לבזבז עלייך
צעיר. או שתסור מדרכי או שאצטרך להיפטר ממך בדרך הקשה..."
לורנס נראה בטוח בעצמו וחרב גדולה הופיעה בידו. "אם כך אתה
רוצה את זה..." לחש פליקס. "...תשתדל למצוא מורה אמת בחיים
הבאים שלך." האוויר סביב פליקס החל לרטוט וגופו החל לגדול.
קעקועי הקשקשים על עורו החלו לבלוט לאיטם כשקיבלו צורה פיזית
איתנה. אצבעותיו הפכו לטפרים, וראשו החל להתארך בצורת לטאה.
זוג כנפיים הופיעו על גבו וזנב התפתל לו מאחוריו. במקום בו
ריחף פליקס הופיע עכשיו דרקון עצום שפשוט הביט בלורנס עם עין
יחידה אדומה וזוהרת. לורנס רעד מפחד אך לא יכל לזוז תחת השפעת
מבטו המהפנט של פליקס. צווחות איימה מתושבי העיר מלאו את הלילה
השקט. אותן צווחות שהיו הדבר האחרון שלורנס שמע לפני שנלעס על
ידי לוע שהייתה בערך פעמיים ממנו בגודלה. פליקס שאג והפנה את
מעופו לכיוון התותח, שקניו החלו לזוז לכיוונו. הוא ידע שאם הוא
לא יעשה את זה מספיק מהר הוא ישופד על ידי מאות קליעי מתכת
לוהטים. הוא ראה איך התותח מתכוונן אליו וראה את חיוכו השטני
של השומר שישב בבקרת התותח. הוא ראה את השומר מושיט את ידו אל
מתג ההפעלה של מצב הירי של התותח. אך לפתע זרועות עטפו את ראשו
של השומר והזיזו אותו בתנועה מהירה מאה עשרים מעלות שמאלה
ושילחו את גופתו מעמדת הירי.

מרסל היה מופתע ממה שעשה. הייתה זו הפעם הראשונה שהוא לקח
חיים. אבל הוא לא הרגיש רע עם זה. ההפך הוא הנכון. הוא הרגיש
שזה חלק מהיעוד שלו. הוא זרק את גופת השומר הצידה והתיישב
במקומו במושב הבקרה. הוא סובב את ההגה וכיוון את התותח אל עבר
הבתים שנראו הכי חשובים. הוא משך את המתג בתנועה חלקה וכל
המגדל רעד בחוזקה לצליליהם הרועמים של קליעי הענק הניתזים
מארבעת הקנים של תותח העד.
מרסל צווח בעוצמה בעודו מכוונן את התותח ומחסל אינספור חיילי
רדנדסטון.
מספר שניות לאחר תחילת צרור היריות החלו חייליו של סטיין
להסתער לכיוון העיירה. חלקם מרחפים באוויר על הוולאריס שלהם,
חלקם ברגל, וחלקם על טלטאים (מאין לטאה שלקחה את תפקידם של
הסוסים בגותיקה). אבל סטיין לא נראה. במקומו ריחף באוויר דרקון
עצום ואפור בשאגה אדירה...