ועמדתי על ראש ההר
באביב ללא פרח
צפיתי
ראיתי נהר.
ומימיו בוהקים,
תכולים הם מתכלת,
פותחים את הדלת.

וירדתי אט אט
והופתעתי מפרח
תהיתי
רציתי נהר.
רצון לא מוסבר
שלוחש ולוחש
זה מכבר.

ישבתי על גדות הנהר
בחורף פורח
חיכיתי,
בכיתי נהר.
ודמעות מלוחות נמשכות הן לתכלת מתוק
ותוהות אם אפשר.

ולפתע קרא הנהר
ולחש באוזני,
והמתיק את שפתיי,
ואז,
תהיתי, רציתי,
אהבתי,
קפצתי אל תוך.
ומימיו בוהקים, גועשים,
שחורים הם מתכלת,
סוגרים את הדלת.

קרקעית מלוחה,
חשוכה,
וכמו אבן כבדה-
אני.
ובחורף סוער
ובחושך בוער
כבולה ושקועה בחיקך.

הייתי על ראש ההר,
ועכשיו אין נמוך ממני,
אמנם,
עכשיו טובעת בתכלת למטה,
אך קודם בתכלת מעל.