מתהום הנשייה
פרצת אל חיי ללא היסוס.
באת, ונתת אהבה טהורה.
מבין המחשכים עטפת אותי באור יקרות-
כקרן שמש הפורצת דרכה מתוך עננים
ומפלסת דרכה אל פניי. מלטפת,
חודרת אל משכן הקבע של אגלי הקור
שבתוכי.
וכמעט לא הרגשתי, והיא לאיטה הפשירה
נכנסת עמוק לתוך נבכי נשמתי הקפואה.
מילותיך העירו בי את הקיץ,
ובנשימתך, נעתקה בי נשמתי כשנשמתי אותך אליי
מתענגת על הריח ומתעכבת על כל פסע.
שואפת לקרבי את האור החם
ומתרפקת על קולך.
ולראשונה בחיי ראיתי את האושר
קרוב עד כדי מגע
וליטפתי אותו, ואימצתי אותו אל ליבי הדואב
הכמה למזור -
כי ידעתי.
עכשיו, מאושרת אני יותר מאי פעם!