אני, אני עושה את העבודה הזאת יותר טוב מכל האחרות. אני יודעת
בדיוק מה אני שווה. יש לי שכל, יש לי אמביציה, אני נחמדה, ואני
יודעת את כל הטריקים הקטנים כדי להוציא מכל לקוח את המקסימום.
אם אני הייתי הבוס של עצמי, הייתי נותנת לעצמי קידום.
חוצפה. הוא אומר לי שכמה לקוחות התלוננו עליי, וגם שהבנות
האחרות אומרות שאני לא חברותית, שלא נעים לעבוד איתי, שהם לא
רוצות לעבוד איתי ביחד מול לקוח. מי, אני שואלת אותו, תגיד לי
מי.
סווטלנה, איילת, מירי, הוא עונה לי.
באמת. אני חושבת לעצמי. הרי בדיוק אתמול שאלתי את מירי אם היה
בסדר אחרי המספר שעשינו עם הרופא שיניים, והיא אמרה לי שהיה
בסדר גמור, אפילו שאלה אותי אם אני רוצה לבוא לחטוף איתה משהו
לאכול אחר כך, אולי בדיזנגוף. ואני זוכרת בבירור איך בזמן
ששתינו מצצנו לו היא קרצה לי. אז היא קורצת לי ואחר כך היא
הולכת למשרד של אפי להתלונן עליי? הוא בטח משקר.
אפי, אתה בטוח? אני שואלת אותו. מירי התלוננה? לא, כי זה נראה
לי פשוט נורא משונה מה שאתה אומר, אתמול עבדנו ביחד, וגם
דיברתי איתה והיא לא אמרה לי שום דבר על זה.
אולי לא היה לה נעים ממך, הוא עונה לי, הנבלה. מירי אוהבת אותך
כמו אחות, צוקי, היא רק אומרת דברים טובים עליך כל הזמן.
הרגע אמרת שהיא התלוננה עליי, אז מה הקשר עכשיו אוהבת אותך כמו
אחות? אני שואלת.
תפסיקי, נו, זה רק כי אכפת לה ממך.
אכפת לה ממני. על הזין שלי אכפת לה ממני. אני חושבת לעצמי.
אני מעביר אותך לחרדים, אפי אומר. הוא מסתכל עליי והוא יודע
בדיוק מה עובר לי בראש.
כוס אמ-אמא שלו וכוס אמ-אמא שלה ושל כל העולם הזה. אבל אני לא
אומרת את זה, רק חושבת.
לחרדים? לכמה זמן? אני שואלת אותו.
בואי נתחיל השבוע ונראה לאן זה הולך. נראה לי שזרקנו אותך
לכרישים מהר מדי. תאמיני לי, צוקי, אנחנו רוצים רק מה שטוב
בשבילכן. קחי את זה בקלות, שבועיים שלושה תעבדי קצת בחרדים,
תתאמני טוב ואחר כך נסדר לך כבר משהו.
שבועיים שלושה זה הפך להיות, משלש לי את העונש בלי להתבלבל.
בסה"כ זה רק בשבילך צוקי, הוא אומר, אנחנו רוצים שאת תהיי
העובדת הכי טובה שלנו. את יודעת שאין עליך בכל המשרד.
כן, בשבילי, אני מקללת אותו בטלפתיה, מקווה שהוא שומע אותי.
שתחנק, שאמא שלך תרקב בקבר, שייפול לך הזין.

הוא עונה לטלפון שמצלצל. נגמרה השיחה.

אני יוצאת אל הסלון, מדליקה בנסון אנד הדג'ס. שיישרף העולם
מצדי, אני לחרדים לא עוברת.
מירי קמה מהשולחן של הקבלה, היא מחליפה את איילת. היא שמה יד
עם לאק של פרחות על הירך שלי.
מה קרה כפרה, צוקי, תגידי, מה הוא עשה לך המניאק שאת ככה מעשנת
עצבנית? נשמה, תחייכי אליי, תדברי, מה קרה?
עזבי אותך מירי, אין לי זין עכשיו, תני שקט, אני עונה לה.
ככה אני מדברת איתה, כמו זונה פשוטה מהרחוב, ולא כי אני כועסת
עליה, למרות שאני כועסת, מה זה כועסת, פשוט אני הבנתי שכאן
הזונות לא מבינות אם מדברים אליהן כמו בני אדם, מרוב שהן
רגילות שמדברים אליהן כמו חרא. פעם כשעוד הייתי חדשה כאן הייתי
מדברת אליהן כמו שצריך, נותנת להן כבוד, אבל בשביל מה? סווטלנה
גם ככה לא מבינה מילה בעברית, וכל האחרות כאלו פרחות, הם לא
מבינות בכלל מילים שיש להן יותר משתי הברות. אז אני כבר
התייאשתי מלנסות לדבר איתן בצורה נורמלית. ככה הן, אני לא
יכולה לשנות את זה. מה לעשות, לא כל העולם יכול להיות חכם
כמוני. להפך אפילו. מעט מאוד אנשים פגשתי שהיו באמת ברמה
השכלית שלי. נראה לי שהיחיד בכל בוגרשוב שיכול להבין אותי זה
ההוא מהאינטרנט קפה, אבל מה לי ולו, אני שונאת מחשבים ושונאת
אינטרנט. אם לא איילת שסחבה אותי לשם בכלל לא הייתי מכירה
אותו. בחור חמוד דווקא, חנון כזה, כמו אלה שהייתי יוצאת איתם
בבי"ס. כאלה שעוד שנתיים שלוש יישבו על תואר ומשכורת. אולי
כדאי שאני אחזור לשם באמת.

המשרד שלנו נחשב הכי טוב בבוגרשוב. יש לנו שלוש קומות בבניין
ממש ליד הצומת, סלון גדול בקומה הראשונה, עם באר כזה קצת
מצ'וקמק. אבל אלו שבאים לפה, גם ככה לא מעניין אותם ממש מה
מגישים להם לשתות, רק שהברמנית תהיה לבושה באיזה קומבינזון או
תחתון-חזייה, לפעמים גם בלי. ואם אפי עומד בבאר כי הברמנית
עסוקה עם לקוח או משהו, אף אחד לא ישאיר לו טיפ. ככה הם, כשהם
באים לכאן, לא מעניין אותם כלום. רק ציצי תחת.
אז יש את הסלון, שיש בו כמה ספות וטלויזיה עם סרטים כחולים,
ובכניסה השולחן של איילת. מאחוריה זה המשרד של אפי, איפה
שהזדיינתי איתו ביום הראשון שלי פה, או יותר נכון הוא זיין
אותי. מה זה משנה, סמנטיקה. בסוף זה אותו דבר. ליד הבאר יש את
המדרגות לקומות שלמעלה. פעם הם היו מדרגות חיצוניות, אבל אחר
כך אפי קנה את הקומה העליונה, אז סגרו אותן ועכשיו הם חלק
מהמשרד. השתלטנו על כל הבניין, אפי תמיד אומר, עוד מעט נקנה
ת'מכבסה למטה ונעשה קזינו. אז בקומה השנייה וגם השלישית יש את
החדרים של הלקוחות. לפעמים, במיוחד בלילות עמוסים שכבר מאוחר
כשאנחנו גומרות כאן אנחנו נשארות לישון. אבל רק מי שרוצה.
אנחנו לא משרד של חוטפי בחורות וסחטנים, זה משרד מסודר. רק מי
שרוצה לעבוד עובדת, בגלל זה גם המשטרה גם כשבאה לכאן לא עושה
לנו בעיות, וגם אם כן, אז לא כמו במשרדים האחרים, שמה יש ממש
מלחמה.

החדרים בקומה השנייה, הם החרדים. אלה חדרים קטנים, כל השמונה
בערך בגודל של הסלון והבאר, מין תאים כאלה מלאי ריח של זיעה
ושפיך ובלי יותר מדי אוויר. גועל נפש.
אנחנו קוראים להם ככה כי רוב הלקוחות שמגיעים לשם הם חרדים.
אלה לקוחות מגעילים. אין להם אף פעם מספיק כסף, הם מתווכחים על
המחיר חצי שעה, הם מזיעים, הם שעירים, ולבנבנים כאלה. אני רק
רואה אותם בא לי להקיא. אבל זה עוד לא החלק הנורא. הכי גרוע זה
המבט הזה שיש להם בעיניים. הם תמיד מסתכלים ימינה ושמאלה כל
הזמן. בלי להזיז את הראש. ימינה, שמאלה, ימינה, כאילו הם חוצים
את הכביש. כאילו הם חולה בניתוח, בלי שלא נתנו לו מספיק הרדמה.
העיניים שלהם נראות כמו מטוטלת, ואני רואה את זה ומקבלת בחילה
במקום..
מה שטוב בהם אבל, זה שהם לא לוקחים הרבה זמן. חת שתיים, כמה
משיכות קצרות בגבעול ויאללה, ללקוח הבא. בדרך כלל הם אפילו לא
מגיעים לזיון ממש, אלא גומרים עוד לפני שכל הבגדים ירדו מהם.
כנראה בגלל זה הם תמיד מתמקחים על המחיר, יודעים מראש שזה לא
ייקח הרבה זמן אז חבל על שמונים שקל.

למעלה בקומה השלישית יש לנו את הכרישים ואת הסוויטות. הסוויטות
לא ממש מעניינות, אלה החדרים הרגילים, ללקוחות שיש להם כסף.
חדרים נחמדים דווקא, אבל לא הייתי אומרת מדהימים. סבירים. אמנם
הם יותר נחמדים מהחדר שלי בדירה, אבל עדיין, לא הייתי רוצה
לגור בהם. הייתי עובדת בסוויטות עד שהעבירו אותי לכרישים,
ודווקא הייתי עושה כסף לא רע, אבל אין מה להשוות. הכרישים, אין
על החדרים האלה.
שני חדרי שינה ענקיים, טלויזיה, מקלחת בכל חדר, מיטות ענקיות.
כמו הדירה שאני רוצה לקנות עוד שנה שנתיים. לוקסוס. החדרים
האלה שמורים רק ללקוחות המועדפים שלנו, אלה שבאים עם ארנק
תפוח, ובד"כ גם הם לא באים לבד. יש את אלה שבאים עם חברים
להתפרע, יש את החשובים שבאים עם שומרי ראש. אם רק הייתי יכולה
לכתוב על זה ספר, תאמינו לי, כל המדינה הייתה נדהמת לשמוע מי
עבר לי שמה בין הרגליים.
ושם אני עובדת. או שאולי שם הייתי עובדת עד לפני חצי סיגריה.
אני ומירי, וסווטלנה, ולפעמים האחרות. תלוי כמה לקוחות יש.
בדרך כלל הבנות עובדות לפי הוותק שלהן והביקוש שלהן. המכוערות
והמבוגרות יותר בחרדים, הרגילות בסוויטות, ואנחנו השלוש
בכרישים. רק אם מישהי מהכרישים אז אחת מהאחרות מחליפה אותה, או
שאם מישהי עוזבת אז אחת אחרת מקבלת לשם קידום. ככה אני עברתי.
ועכשיו... שבועיים שלושה. שייחנק האפי הזה ושתמות מירי.
מתלוננת עליי, העיקר כשאנחנו ביחד עם לקוח היא יודעת לדחוף
ת'ידיים שלה בין הרגליים שלי. כאילו שאני לא יודעת שהיא חמה
עליי. והוא, בכלל שאני לא אתחיל לספר איזה שקרן ונוכל הוא, יש
לי הרבה מה להגיד על אדון אפי.

אז אני יושבת למטה בסלון. הסיגריה תיכף נגמרת לי, מירי כבר
מזמן חזרה לשולחן של איילת. אני מציצה לכיוון שלה. בחורה לא
מכוערת מירי. בכלל לא. אבל קשה להגיד שהיא יותר יפה ממני.
בעצם, אין מה להשוות. אני הרבה יותר יפה ממנה. גם יש לי יותר
שכל ובאתי מבית טוב, ואני אעשה משהו בחיים שלי, לא כמוה, כמעט
בת שלושים ועדיין זונה.
אני עד גיל שלושים אעשה תואר במשהו, ואלך לי כל בוקר לעבודה
בחצאיות הדוקות כאלו עד הברכיים, אהיה חשובה. יש לי עוד ארבע
שנים עד גיל שלושים. מספיק זמן, רק שהכסף לא מצטבר לי מספיק,
אני לא יודעת למה בדיוק. אבל  בקרוב אני מתעופפת מפה. אולי
כשאני אהיה באוניברסיטה אני אעבוד פה אקסטרה בסופי שבוע, רק
בשביל שיהיה לי קצת כסף בצד. די, נמאס לי מהמשרד הזה. אני
שונאת פה את כולם. שימותו.

אח שלי תמיד היה אומר לי בצחוק, שכל הנשים זונות, רק החכמות
לוקחות כסף. אני מסכימה איתו. כל הלקוחות כאן לא מבינים בכלל
שאני מסתכלת עליהם מלמעלה, גם אם הם שוכבים מעליי. גברים
חלשים, נותנים לזין שלהם לשלוט בהם. אני מרחמת עליהם. בגיל
חמישים וששים עדיין הולכים לזונות. גם כשלא עומד להם בכלל הם
ימשיכו להתעקש שהם רוצים שתמצצי להם, שתלקקי להם את הביצים,
שתתפסי את הזין שלהם ביד ותנענעי חזק, תשחקי איתו, תגרי אותו,
איזה מותק, איזה גוף יש לך. אז אני עושה כל מה שהם רוצים, וגם
כשהפה שלי מלא בזין של מישהו שיכול להיות סבא שלי, אני צוחקת
עליו בלב. עלוב נפש, זה מה שאתה, תראה את עצמך, יכולת לעשות
משהו בחיים שלך, ואתה הולך לזונות, מבזבז את הכסף שלך על
אורגזמה. כאילו אתה לא יכול לעשות את זה לבד ולחסוך לעצמך את
כל הכסף הזה.

אבל מה אגיד, אני לוקחת את החיים בקלות. אני לא הולכת להישאר
פה עוד יותר מדי זמן, בטח שלא. אני יותר טובה מכולם פה, כל
הלקוחות, כל הבחורות במשרד, בטח מאפי. נראה לי אני מדליקה עוד
סיגריה. הנה, אפילו הסיגריות שלי, בנסון אנד הדג'ס. הבחורות
האחרות אפילו לבטא את השם של הסיגריה הזו לא מצליחות. אני
מרחמת עליהן, כל החיים שלהן יהיו זונות. ככה זה, פעם זונה תמיד
זונה. לא אני אבל. אני לא זונה אפילו עכשיו, בסה"כ עובדת כאן
לתקופה. אני יודעת שהעתיד שלי טוב. אני כאן רק לבינתיים.